אם תלמד, תצליח?

"אם תלמד תצליח". "אתה יכול להיות כל מה שתבחר". "מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת". אלה הם רק חלק מהמשפטים שעליהם התחנכנו אני ובני דורי עוד מימי היסודי העליזים. ערכים כאלה, לצד ערכי אהבת אדם, תרומה לזולת ועזרה לאחר היו מצע גידול דרכו למדתי להכיר את העולם. מצע גידול שכיום, מסתבר, אינו מחובר למציאות הקפיטליסטית בה אנו חיים.

בתור בת להורים שגדלו בתקופת הצנע, ולסבים שהגיעו לכאן לאחר מלחמת העולם השנייה וסללו את כבישי המדינה בשתי ידיים חשופות וגופיה לבנה, הסבירו לי תמיד שאם אשאף גבוה אגיע רחוק. דור ההורים שלי, אשר רכש השכלה אקדמית, התקדם בכוחות עצמו ועד אמצע שנות העשרים כבר השתלב בשוק העבודה ותפקד כיחידה עצמאית, העבירו לי את האקסיומה שהייתה נכונה לזמנם – האקסיומה לפיה, אם עובדים קשה ניתן לשבת בסוף היום תחת הגפן והתאנה.

האמנם? מתקופת היסודי ועד תקופת התיכון גדלתי בשכונת הדר שבחיפה. שכונה מעורבת ביותר. כבר שם למדתי על אופייה של החברה הישראלית, על המתח שבו אנו תמיד חיים בעל כורחנו, על העובדה שאנו עם פוסט-טראומטי, ועל כל ההשלכות של אלה על הדור הצעיר שגדל כאן. באותה תקופה למדתי בבית-הספר הריאלי העברי בחיפה, מה שהצריך ממני נסיעה מתחתית העיר אל הנקודה הכי גבוהה בה באופן יומיומי. הטיפוס היומיומי הזה מלמטה למעלה הפך עם הזמן לחלק אינטגראלי בדי.אנ.איי של חיי, וכשאני מתבוננת לאחור, היה בו, ויש בו עד היום, משהו סימבולי ביותר.

היום, במדינת ישראל, אם אתה מתחיל את דרכך בנקודת פתיחה נמוכה ומבקש לטפס מעלה, מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. המצויים "למעלה" הופכים לבודדים וספורים, ואילו "הלמטה" מאוכלס בעוד ועוד נפשות. בעצם, אולי ברוב הנפשות. על האינטרסים הנוגעים בכך, דובר רבות עוד לפניי. טיפוס סיזיפי שכזה, שעלול, למעשה, להמשך תקופת חיים שלמה, יכול להפוך לנסבל בהחלט אם אתה מצליח לשמר גורם אחד חשוב החי בתוכך. הגורם הזה נקרא תקווה. תקווה כזו היא הדלק המניע אותנו קדימה בעיתות מצוקה. אבל מה קורה כשהדלק הזה אוזל מריאותיו של הדור הצעיר במדינת ישראל?

השנה התחלתי את לימודי בשנה א' באוניברסיטה. תמיד הייתי טיפוס סקרן, ועוד לפני שהתחלתי ללמוד הוצפתי בדמיונות על עושר אינטלקטואלי ושיחות מסדרון על התפתחות, חלומות והגשמה. פנטזיות אלה, שהיו מעט תמימות מצידי, התחלפו בפסימיות יומיומית, ריחות של חרדה וחוסר-וודאות, ותחושות של חוסר תקווה לגבי העתיד. רבים וטובים מן הסטודנטים בקמפוס הזה, וכפי הנראה בכל הקמפוסים ברחבי המדינה, יוכלו להעיד כי שיחת היום באקדמיה היא: "מה תעשה עם התואר הזה?", "מה זה נותן לך?" ומשפטים דומים נוספים המקשטים את שגרת ימינו. יש שיאמרו שאנחנו דור מפונק, שאם נערוך השוואה בינינו לבין דור ההורים שלנו יהיה ניתן לומר כי להם היו יכולות התמדה שאנו לוקים בהן, שלהם הייתה תאווה לידע והשכלה בעוד שאנו רק רוצים לרוץ אל עבר קו הסיום ולראות "מה יוצא לנו מזה". מסתבר גם שיש לנו שמות מוגדרים, ולא רק בישראל. בארצות הברית זה נקרא "הדור האבוד", בספרד זהו "דור 1000 היורו" (כיוון שזוהי המשכורת האופטימלית שניתן להגיע אליה), ושמות נוספים הם "דור המילניום", "דור הבומרנג" (שתמיד חוזר חזרה לבית ההורים) ו"דור הקנגורו" (שנישא בכיס אימו לעד). ההורים שלנו, שהעבירו לנו את האקסיומה שתפקדה בתקופת חייהם שלהם, לא העלו בדעתם שמציאות החיים המשתנה במהירות תדרוש שינוי יסודי בכללי המשחק.

אותו דור אבוד, המאפיין צעירים בגילאי 18-32, הוא הדור המשכיל ביותר שהיה קיים אי-פעם. האינפלציה בהשכלה הגבוהה הופכת את משמעותו של התואר הראשון לדומה למשמעותה של תעודת הבגרות. צעירים רבים נפלטים ממערכת ההשכלה הגבוהה כשהם אוחזים בציפיות גבוהות לגבי העתיד; הרי הם עשו כל מה שאמרו להם לעשות – הם עבדו, למדו ואכלו את התרד שלהם בזמן. אז למה המציאות העומדת מולם היא כזו בה לא רק שהדלתות אינן נפתחות עבורם, הן גם נעולות עם רב-בריח שאפילו חיים הכט לא יצליח לפרוץ?

שוק העבודה של היום פשוט לא מסוגל להכיל ולתגמל את כולם. אלה שכן מוצאים עבודה נאלצים להסתפק בעבודות חלקיות אשר לא תואמות את לימודיהם וכישוריהם ואת התחום בו הם יכולים להגשים ולהצליח. ברי-המזל שמצליחים למצוא עבודה בתחומם, מסתפקים במשכורות נמוכות ובחוסר יציבות תעסוקתי. בהמשך נדחות החלטות אישיות, כגון בניית משפחה והולדת ילדים, פשוט כי הן אינן ריאליות עבור המציאות הכלכלית. אז מה יהיה על ילדי הדור האבוד? שאלה זו נאלץ לפתור במהלך התואר. ובהמשך החיים.