רפואה למען השלום

תקווה ושלום, שלא לדבר על תקווה לשלום, אלו מילים שנעלמו מהשיח הישראלי בשנים האחרונות. כמעט 15 שנה עבורו מאז יצא שירו של מוקי, "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק", שנשמע היום כל כך רחוק ולא מציאותי. בימינו אף אחד לא מדבר על שלום ובטח שלא על צדק.

 מסע הבחירות האחרון הבהיר לכולנו שהשסעים בחברה הישראלית כל כך גדולים וההתעסקות בשלום או בניסיון להביא אותו רחוק מאי פעם . "פניני החוכמה" שנשמעו מכל עבר, מ"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" ועד "מנשקי קמעות ועובדי אלילים השתלטו על המדינה" רק הוכיחו לנו כמה כל מחנה לא מוכן להושיט יד, מסתגר בדלת אמותיו ועל ידי כך מגדיל את השסע ומוריד לנו מהלקסיקון מילים נפלאות כמו שיתוף פעולה, אמפתיה והידברות. ודווקא בימים אלו, סיפורים קטנים על שיתוף פעולה יכולים להזכיר לנו שעדיין יש תקווה ואסור לאבד אותה, לכן כל כך שמחנו לשמוע במערכת "תזה", על יוזמה של מרכז פרס לשלום להכשרת רופאים פלסטינים בבתי חולים בישראל.

 תכנית הכשרת הרופאים של מרכז פרס לשלום משלבת רופאים פלסטינים בבתי החולים ברחבי הארץ בהתמחויות ותתי התמחויות. מטרת התוכנית היא להכשיר את הרופאים על מנת שיחזרו למערכת הבריאות הפלסטינית ויתרמו לחיזוקה. בעזרת התוכנית, ישראלים ופלסטינים משאירים את כל הדעות הקדומות מאחור על ידי שיתוף פעולה ומוכיחים שאולי עולם הרפואה יכול להוות דוגמה לכך ששיח בין הצדדים אפשרי. "הרפואה זה דבר מיוחד שלא צריך להתלכלך עם הדברים האחרים, כמו פוליטיקה. 90 אחוז מהאנשים רוצים שלום גם מכאן וגם משם", מחזק את הטענה ד"ר עבאדי שלוקח חלק בתוכנית הכשרת הרופאים ומתמחה, בבית החולים וולפסון.

 ד"ר עבאדי נולד ברמאללה ב־1979. כאשר סיים את לימודיו בבית ספר התיכון נסע בעקבות אחיו הגדול ללמוד רפואה באוקראינה ולאחר שנה של לימוד השפה הרוסית ועוד שש שנים של לימודי רפואה חזר ד"ר עבאדי לרמאללה שם עשה סטאז' בבית החולים המקומי ולאחר מכן המשיך לעבוד שם מספר שנים. "רציתי להתחיל התמחות ושמעתי שיש אפשרות לעשות התמחות במדינת ישראל", מספר ד"ר עבאדי, "יצרתי קשר עם מרכז פרס לשלום, אמרתי להם באיזה נושא אני רוצה לעשות התמחות והם כיוונו אותי מה לעשות ושלחו אותי קודם כל ללמוד עברית כי לפני זה לא ידעתי לדבר עברית."

בשביל מי שלמד את השפה העברית לראשונה בגיל 29, ד"ר עבאדי מתדהר בשפה עשירה ומרשימה.

"אצלנו ברמאללה לא מלמדים עברית בבית הספר. למדתי עברית במשך חודשיים ביחד עם עוד עשרה מתמחים מהשטחים באולפן בנתניה. זה לא קל שאתה נכנס למערכת חדשה ואתה צריך ללמוד את השפה מאפס, אבל לאט לאט למדתי גם את השפה היומיומית וגם את השפה הרפואית."

 אתה נחשב עובד מדינה או שאתה מתמחה בעזרת מלגה?

"אני לא נחשב עובד מדינה. את השנה הראשונה שלי בהתמחות מימנו לי את המשכורת מרכז פרס לשלום ואחרי השנה הראשונה קרן מחקר מימנו לי אותה."

ד"ר עבאדי אינו מוכן להיחשף בשמו המלא מטעמי פרטיות. שיחתנו מתקיימת בבית החולים וכל פעם שמזעיקים אותו למטופל הוא עוזב אותנו וממהר להעניק טיפול. שבועת היפוקרטס עולה לא מעט בשיחה ומחויבותו למקצוע הרפואה מעוררת הערכה. מנהל בית החולים וולפסון, ד"ר יצחק ברלוביץ', מתרשם אף הוא ממקצועיותם של הרופאים המתמחים המגיעים מהתוכנית להכשרת רופאים של מרכז פרס לשלום. "במהלך השנים היו אצלנו כ־10 רופאים מתמחים שהגיעו מהתוכנית", מספר ד"ר ברלוביץ', "מדובר באנשים רציניים שבאו ללמוד ולהכיר את המקצוע, מתוך ראיה שהניסיון והידע שהם רוכשים אצלנו ישמש אותם בסופו של דבר לשיפור השירות שהם יעניקו לאחר מכן לאוכלוסיה ברשות הפלסטינית".

 האם בסיום ההתמחות נשמר קשר בין הרופא לבית החולים?

 "נשמר קשר, אבל מטבע הדברים הוא קשר רופף. זה לא משהו מובנה אלא יותר ברמת העניין עצמו, גם של המתמחה וגם של הנושאים שמעניינים. בדרך כלל הם חוזרים בחזרה למקום שממנו הם נשלחו וממשיכים את העבודה שם."

קיים קשר בין בית החולים וולפסון לבתי חולים ברשות הפלסטינית?

"מוקם כרגע מרכז רפואי חדש ברמאללה. במסגרת הקמת המרכז אנחנו נמצאים איתם בקשר ישיר וצוותים מטעם אותו מרכז מגיעים לבית החולים וולפסון לצורכי סמינרים, לימוד והרצאות בתדירות של פעם בחודש. אלו דברים שנעשים ברמה הפרונטאלית אבל מעבר לכך יש קשרי עבודה שוטפים."

 כידוע חיי הרופא המתמחה הם טובעניים מאוד. תוסיפו לכך נסיעה יומיומית מרמאללה לחולון פלוס מעבר במחסום ותקבלו משימה בלתי אפשרית. ד"ר עבאדי, חולק על הטענה ולא רואה שוני בינו לבין המתמחים האחרים: "החיים של המתמחה הם קשים. לא משנה אם אתה ישראלי או פלסטיני. אני קם בחמש וחצי בבוקר ומגיע לבית החולים בשבע ורבע".

כמה זמן לוקח לך לעבור כל בוקר את המחסום?

"משהו כמו עשרים דקות. יש לי אישור מיוחד שמאפשר לי לעבור את המחסום בבדיקה המהירה. אחרי שעברתי את המחסום אני לוקח מונית או אוטובוס לבית החולים, בגלל שאישור הכניסה שיש לי אוסר עליי לנהוג בשטחי ישראל."

בית החולים 'הדסה עין כרם', נמצא בירושלים וקרוב יותר לרמאללה. הייתה לך אפשרות בחירה באיזה בית חולים להתמחות?

"לא הייתה לי אפשרות בחירה. אבל בכלל לא ידעתי ש'וולפסון' ו'הדסה' קיימים עד שהגעתי לתוכנית של מרכז פרס לשלום."

ההתמחות בישראל שווה את המאמץ שאתה עושה?

"הרפואה בישראל נחשבת לאחת מהטובות בעולם. בהתחלה חשבתי להתמחות באירופה ולהקל על עצמי אבל גם רציתי להיות קרוב להורים שלי ובנוסף רציתי להכיר את העם הישראלי."

ואיך התרשמת?

"יש ויש. כמו בכל מקום."

קרה לך שאחד ממכריך ביקש ממך שתעזור לו לקבל אישור לטיפול בישראל?

"יש כאלה שמבקשים ממני לעזור להם לבוא לישראל לביקור אצל אורתופד או רופא לב מכיוון שלפעמים בשטחי הרשות אין רופאים מומחים באיכות טובה. מי שמבקש אני עוזר לו ומתאם לו ביקורת עם אחד הרופאים מבית החולים. אבל זה לא קורה הרבה."

 האם אתה חושב שעולם הרפואה יכולה להוות דוגמה לעולם הפוליטי?

"ברפואה תמיד היה קשר בין ישראל לרשות הפלסטינית. עם זה מבחינת העברת חולים מהרשות לישראל או בייעוץ רפואי, אבל אי אפשר לקשר בין רפואה לפוליטיקה. צריך לשמור שהמטרה של הרופא תהיה רק איך לטפל בבני אדם ואיך לעזור להם. בגלל זה אתה לומד רפואה, אין הבדל בין חולה ישראלי לחולה פלסטיני. ברפואה אין פוליטיקה."

אתה חושב שמפה יכולות להיות ניצוצות לשלום?

"בזמן האחרון קשה להגיד. לא נראה לי שייצא משהו אבל הלוואי, הלוואי שיהיה שלום. אנשים רוצים לחיות, לא רוצים מלחמות, רוצים לגדל את הילדים בשלום, לטייל איתם וליהנות. זאת המטרה של החיים."

 הסיפור של ד"ר עבאדי מעורר השראה. לא בגלל שהוא פלסטיני המעוניין בשלום, כל בר דעת אמור לדעת שישנם הרבה אנשים משני העמים ששבעו מהקונספט של מלחמה. ההשראה נובעת דווקא מהפן האישי – ללמוד שפה שנייה בגיל 18 ושפה שלישית בגיל 29, תוך כדי לימודי רפואה מבלי לתת למצב המדיני-פוליטי לעצור את התפתחותו האישית והמקצועית, זה קצת יותר מרשים. לעניות דעתי.

ד"ר עבאדי הוא איש נעים הליכות, המוקיר את ההזדמנות שניתנה לו על ידי מרכז פרס לשלום, אבל זאת לא ההוקרה למדינת ישראל שגורמת לו להרגיש מחויבות לומר דברי תקווה ושלום.  ניכר על ד"ר עבאדי שהוא באמת מייחל לכך. התרשמותי משיחתנו היא שדבריו אינם 'אחד בפה אחד בלב'.

אומרים שרמאללה זאת אחלה עיר. איך החיים שם?

"רמאללה מזכירה את תל אביב. זאת עיר גדולה ומאוד מפותחת, כל התקשורת והמשרדים נמצאים שם. יש בתי מלון, בתי קפה, יש חיים."

 היא יפה?

"זה לא רחוק מכאן, אתם מוזמנים לבקר."