האם יש רוחות רפאים בתל אביב?

ישבנו, עלי מוהר ואני, במרפסת הקומה השנייה של קפה ורד. מוהר, התל אביבי המוחלט, יליד שלמה המלך פינת שדרות קק"ל, ידע הכל על שכבות הזמן שעליהן מונחת העיר. לפיכך חזר וסיפר על המשמעות ההיסטורית של כל הנחווה והנראה: כאן, בדיוק בשולחן הזה, נהג לשבת אביו המנוח, יחיאל – קשוב לרוח הראשונה מן הים, השוברת את החמסין. ושם, בפינה, היה יושב אמיר גלבוע. ומתברר שהקשישה עם הסינר היא מלצרית נודעת, ודע לך שעוגת הגבינה היא מיתולוגית. והנה למטה במדרכה עובר ברחוב יאיר הורביץ המשורר, לראשו פאה. והנה מנחם זילברמן שנעשה לאחרונה כוכב טלוויזיה ב"חדווה ושלומיק"; ועד לא מזמן, אם היינו יושבים פה, היינו יכולים לראות את אלתרמן עצמו. וקצת למעלה, במעלה השדרה פינת ריינס, היו פעם עגלונים. הידעת?! כן, תחנת עגלונים ועגלות משא. לי, לחיפאי במקור, לא היה אז על מה להתרפק ומה לזכור בתל אביב. לא עלה בדעתי שאת רגע ההווה ההוא ואת דומיו אצטרך כבר לזכור בעצמי.

מעבר לכביש הייתה המסעדה הכשרה עם המתקן המסתובב לנקניקיות והמוכר עם הכובע הלבן, ובצד השני היה קפה שרי, מקום מלא רווקות במיני ובמגפיים – מפגש מיתולוגי לדייטים. ובהמשך הרחוב הייתה חנות סטימצקי קטנטונת ומין פאב בשם קוקטייל שבו פעם רקדה מלצרית על הבר. את כל זה ראיתי אני, בלי לדעת שכל הווה נתון, יהיה חדש וטרנדי ככל שיהיה, הוא רק שכבת זיכרונות שתתיישן ותיעלם לפני שהספקת להגיד יועזר בר יין. לאף אחד לא נעים לחשוב שההווה שלו הוא למעשה רטרו עתידי, אבל אל מתחת לשכבות הזמן נבלעו במהירות קפה ורד, המסעדה שממול, יאיר הורביץ, הטלוויזיה בשחור לבן, המלצרית, הגבינה, בית "דבר", שדרות קק"ל והעשורים הבאים. גם עלי מוהר עצמו, שזכר וידע הכל, נעלם יחד עם כל העיר שנאצרה בו. נעלם אפילו העיתון שבו כתב על העיר שנאצרה בו.

לכאורה כל עיר דינמית בעולם – מניו יורק עד לוס אנג'לס – היא נהר ששומר על זהותו או על שמו אף שמתחלפים בו כל המים. לא יצאת לרחוב במשך שבוע והחמצת שלושה מקומות שנפתחו ונסגרו וחמישה טרנדים שבאו והלכו. כך שכל הליכה בתל אביב היא בעצם יציאה אל עיר חדשה. ככל שהיא מרופטת ומטולאת – תל אביב שוקדת באובססיביות על השכחה, על היותה לוח שנמחק מדי לילה ונכתב מחדש למחרת. אפילו העובדה הפשוטה והחותכת שכל ארשת הנורמליות האורבנית שלנו נשענת על כרעי תרנגולת (רקטה אחת, אזעקה אחת – ואנו במקומנו הגיאופוליטי האמיתי – אסיה, נתיני פיקוד העורף) – אפילו עובדה זו נמחקת מהתודעה שנייה לאחר שמושגת הפסקת אש שבירה. אבל זה כל הרעיון, לא? האמנזיה, אי הצבירה, הן מסודות קסמה של תל אביב. אנו מתגעגעים אליה מתוך ערי אירופה הכורעות תחת הצטברות מעיקה של דורות: כל בית ישן הדבוק אל שכניו, כל פאב ישן, כל חלון עץ אלכסוני, כל רצפת עץ חורקת, בתי הקברות המשולבים בעיר כרובעי יוקרה – כל אלה מדיפים את ריח האנשים שהצטברו שם: חיו, צחקו, שתו, קנו, קראו עיתון, מתו. בעיקר מתו. תל אביב, לעומת זאת, היא עיר רעננה בזיכרונה הלקוי: קצרת שורשים, נטולת רוחות רפאים. עיר שמספר האנשים החיים בה גדול בהרבה ממספר מתיה. הכל קורה בה רק עכשיו או עד הגיליון הבא.

אבל הזמן, מה לעשות, עושה את שלו גם בתל אביב: העבר נערם, ועמו האנשים והמקומות שהיו ואינם והאנרגיות שהותירו. אלתרמן כתב פעם שהוא "רוצה רק להציץ" איך תיראה העיר שנים לאחר מותו. ובאמת, לפעמים, בערב של דצמבר, בשדרה מול צמרת גשומת עפעפיים, כאשר "הלב רוצה להתעטש" – אפשר לחוש במפורש באיזה משב רוח שאין להגדירו אלא כ"אלתרמני"; כשם שבאיזה בין ערביים חמסיני, כאשר ציפורי הסיס משתוללות מעל הגגות ובין הבתים – אפשר להישבע שחלפה בזה הרגע איזו "רוח אביב" מוהרית. לא להיבהל. זה בסדר. זה חלק מהנורמליות והבגרות של עיר, שיהיו בה רוחות, שייערמו בה שכבות ארכיאולוגיות כבושות, מעוכות, חצי נשכחות. בהחלט יש רוחות רפאים בתל אביב. אולי אווריריות יותר מאחיותיהן במקומות אחרים – אבל יש. ועוד יהיו. והן יהיו אנחנו. וגם זה במקרה הטוב.