חניון הסוסים

הסיפור "מיכאל קולהאס" של היינריך פון קלייסט מספר על מיכאל קולהאס, סוחר סוסים בגרמניה הפיאודלית של המאה ה־16, שנעצר סמוך לאחוזתו של אציל מקומי ונדרש לשלם לו דמי מעבר. קולהאס המופתע משאיר את סוסיו כפיקדון וחוזר העירה להסדיר את ענייניו – שם מתברר לו שדרישות האציל אינן חוקיות. בשובו לאחוזת האציל מתברר לו שכל סוסיו הועבדו והורעבו בינתיים עד מוות. אז קולהאס רודף הצדק אך שומר החוק מחליט לתבוע את היונקר – אבל משפחת היונקר מתערבת אצל השופט. אז מה עושה קולהאס? הוא אוסף חבורה של בנדיטים, עולה על האחוזה ושורף אותה על כל יושביה.

ואני מספר לכם את הסיפור הזה לא בגלל הדמיון בין הסיפור של מיכאל קולהאס לסיפור שלי. אני מספר לכם את הסיפור הזה כי בזמן הסיפור שלי קראתי את הספר "מיכאל קולהאס", מה שהכניס לי כל מיני רעיונות לראש. בכלל, מאז ומעולם היו לי כל מיני רעיונות בראש, רובם ככולם מקריאה בספרים. אלא שבזמן הסיפור הזה הייתי בן 20, ובני 20 לא יודעים לשמור על הכל מיני רעיונות שלהם בראש. בני 20 עוד מוכנים לכל מיני מעשי גבורה, טירוף וצדק – מבלי לקחת בחשבון את האפשרות שישברו להם את האף, ובצדק. לא מאמינים לי? חשבו על כל בני ה־20 בקורדרוי. לא הייתם רוצים לשבור להם את האף? הייתם!

בקיצור, בעת ביצוע המעשים המפורטים להלן, חיכיתי להיכנס לדירה הראשונה שלי בתל אביב. בינתיים עוד גרתי עם ההורים הראשונים שלי בדירה האחרונה שלי בכפר סבא, אבל כבר התחלתי לעבוד בעבודה הראשונה שלי בתל אביב, כאחמ"ש בקופי בין אבן גבירול (אייס בלנד וניל מישהו?). בדרך כלל הייתי נוסע מהבית בכפר סבא לעבודה בתל אביב ברכבת. אבל מאחר שהיה שבת, רכבתי לעבודה בסוס של ההורים. ומאחר שהיה שבת, קשרתי את הסוס בחניון הסוסים שברחוב אנטוקולסקי. ומאחר שלא היה שומר בכניסה, חשבתי שבשבת החניה בחינם. אז חשבתי. בחצות הלילה – כלומר 7 שעות ו־196 ש"ח מאוחר יותר – חזרתי לחניון הסוסים רק כדי לגלות שהסוס שלי סונדל. אז מצד אחד כעסתי, כי לא היה כתוב בשום מקום שאין לקשור את הסוס באין שומר בכניסה, אבל מצד אחר חשבתי: מה אני יודע על חניה בתל אביב? אני כולי ילד כפר סבאי. אז הנחתי שהטעות כולה שלי וצלצלתי למספר שהושאר על שמשת הסוס (הריס? העפעף?) – מוכן ומזומן לשלם במזומן קנס שערכו כפול או יותר מהיומית שעשיתי במהלך היום. כצפוי, במספר לא הייתה תשובה – רק את הרינגטון "ממעמקים" של עידן רייכל. אז עייף, עצבני ומסריח מאבקת סוכר צלצלתי לתל אביבי היחיד שהיה לי את המספר שלו: אחד הברמנים מהקופי בין. למרבה המזל, הברמן היה ער והזמין אותי לישון אצלו. למיעוט המזל, הברמן הזה היה יותר אספרגר מאספרגוס. וככה עבר עליי הלילה הראשון שלי בתל אביב: כשאני עובר עם האספרגוס על אוסף בובות הפאואר ריינג'רס שלו (לצלילי "ממעמקים" בטלפון שלי). בערך בארבע בבוקר עשיתי את עצמי נרדם על הספה, אבל שמעתי אותו ממשיך לשחק חרש עם הבובות: "פיו־פיו! פיו־פיו־פיו! גו־גו פאואר ריינג'רס! זהירות, קימברלי!".

עם צאת החמה התייצבתי שוב בחניון הסוסים. בבוטקה ישב המסנדל שלי. אני יודע שזה היה הוא כי צלצלתי שוב ל"ממעמקים" וראיתי אותו מציץ בצג הטלפון ושם אותו על "שקט". "בוקר טוב", בלעתי את גאוותי כעכבר בלוע נחש. "סנדלתם לי את הסוס אתמול. כמה אני חייב לכם?". "על החניה או על הסנדול?", המסנדל חייך שיני זהב. "על הסנדול 250 ועל החניה – עוד 250". "איך 250?", שאלתי בתום. "החניה פה עולה 10 ש"ח לשעה". "נכון", הסכים המסנדל, "שעה עולה 10, אבל עכשיו אתה בתעריף מיוחד – בתעריף של קנס. ועכשיו תשלם 500". "אין מצב שאני משלם לך 500 ש"ח. על מה? על זה שלא היה פה שומר כשנכנסתי? על זה שלא ענית לי כל הלילה?". "ככה?", המסנדל זקף גבת זהב. "אז עכשיו תשלם 750".

בשלב הזה כבר עלה לי כל האייס בלנד לראש. צלצלתי למשטרה וביקשתי שישלחו ניידת לחניון הסוסים שברחוב אנטוקולסקי. מהר מאוד הגיעו שני שוטרים – שבזיכרון שלי הם משום מה שני השוטרים מ"סופרבאד" – ושאלו מה קרה. סיפרתי מה קרה ודרשתי לשחרר את הסוס שלי. "כפרה עליך!" פנה אחד השוטרים למסנדל, שאפילו לא טרח לצאת מהבוטקה או לכבות את הטרנזיסטור. "תעשה טובה, כפרה, תעשה הנחה לילד. מה אכפת לך? תראה איזה ילד נחמד זה, עם כל המדים שלו של הבית קפה. הוא בטח עושה 20 ש"ח לשעה. תהיה נשמה, מה אכפת לך?", המסנדל גירד בראשו בכמה טבעות זהב, חכך ופסק: "500". "אבל מה זה חשוב כמה אני מרוויח לשעה?," מחיתי ובכיתי. "ולמה אתם בכלל מתחנפים לבריון הזה? אין לו זכות להחזיק את הסוס שלי כבן ערובה! הוא לא המדינה, לא העירייה ולא הכנסייה. אם הוא רוצה לראות ממני שקל, שיתבע אותי לדין בבית דין של צדק!". "שקט, ילד, שקט", המתיק לי סוד השוטר השני. "החניון הזה הוא חניון של עבריינים, הכי גדולים בתל אביב. לא כדאי לך להתעסק איתם". "אבל… אבל… אבל אתה המשטרה!", ייללתי כגור תנים בשיר מרגש של שלום חנוך. "אם הוא עבריין, תעצור אותו. ואם הוא מתנגד למעצר, תירה בו. הנה הנשק שלך, פשוט תירה בו. שוט! קיל! קיל!".

כמו שאתם מתארים לעצמכם, הוא לא ירה בו. הציבור היה מחוסר עניין, הניידת עזבה את הזירה ואני נאלצתי לשלם למסנדל 500 ש"ח כדי להספיק להחזיר לאבא שלי את סוסו בזמן. מבעבע כמרק פרימורדיאלי חזרתי לכפר סבא. באותו לילה חזרתי לחניון הסוסים באנטוקולסקי – מזוין בפטיש חמישה קילו. אין כל כך מה לפטש בחניון ריק, אז הלכתי על הבוטקה של המסנדל. בהתחלה שברתי את המנעול של הבוטקה ופיטשתי את השולחן והטרנזיסטור בפנים. אחר כך יצאתי מהבוטקה והתחלתי לפטש אותו מבחוץ, בסבלנות ובשיטתיות. לא הבטתי ימינה או שמאלה. פשוט דפקתי בפטיש. כלבים נבחו ממעל. שכנה אחת צעקה: "מצאתם לכם זמן לשפץ באמת!". לקח לי לפחות שעה למוטט את הבוטקה הזה, אבל הייתי צודק ומטורף מכדי לעצור ולחשוב לרגע. הייתי בן 20. לרגע לא חשבתי שמישהו עלול בכל רגע לבוא ולשבור לי את האף.