חתולים מסורסים

אני רואה פליט, אולי מהגר עבודה, אולי מסתנן, שחור, רוקד בטירוף מול פח זבל גדול ברחוב החלוצים. אני רואה את העיר שלי מצטמצמת כמו השקית ביד של המהגר והוא מנפנף אותה אל עבר פח הזבל. זורק מכות לעבר אויב דמיוני. מי דחף לו את הסמים ואת האלכוהול. מי פירק לו את היכולת לחיות בין כל האנשים היפים שהם אנחנו. הוא רוקד לבד עם השקית שלו, המלאה בקבוקים, שהוא עכשיו שובר אחרי שאסף אותם בבוקר. יש לי שני כלבים שמחרבנים כל יום אוכל יותר יקר ממה שהוא אכל בחיים שלו. החתולים ברחוב שלי אוכלים יותר טעים ממה שהוא אכל. הוא אוכל מתוך השקית שארית עוגת יומולדת של תינוק תל אביבי ואני יודע שנכשלתי. ומה אתם חושבים? שגדרות התיל הדמיוניות מסביב לעיר שלנו יחזיקו מעמד. שזה מה שישמור את כל הרוע בחוץ. אתם יודעים כמוני שזאת לא המציאות אבל אתם רוצים להמשיך לחיות באשליה שבסוף הכול יסתדר. כלום לא מסתדר בסוף. מה שלא סידרת לא מסתדר בעצמו, מה שלא נלחמת בשבילו לא יהיה. ישפילו אותך, ירמסו אותך, ייקחו ממך את כל מה שחשבת שהוא הקיום הטבעי. יכפו עליך חוקים וימיסו את המוח שלך בתוך צנצנות שטיפת מוח עד שלא יישאר שום דבר ממה שהאמנת שהוא האמת. אין אמת בלי שיהיה מישהו שנלחם בשבילה. אנחנו החתולים השמנים, המאושרים, המסורסים, המעוקרים, שכל העיר הזאת מלאה בהם. אוכלים בחצי תיאבון את מה שמאכילים אותם. מתרפקים על המאכיל או המאכילה הגדולים. אנחנו שקיות פלסטיק מתחזות למדוזות על חוף הים, חסרות אישיות, אגרסיביות מעצם החומר הבלתי מתכלה שהן עשויות ממנו.

זאת לא שנאה ולא אשמה שמדברת מתוכי, רק פחד שעוד מעט, ממש מאחורי הסיבוב מחכה לי ולמשפחה שלי השקית הזאת של המהגר עם שאריות העוגה של איזה ילד שאנן. אני שונא את כל המראות ההפוכות שיוצרות אצל אנשים חכמים בעיקרון, תחושה שאם רק נשווה נכון, הכול ייפתר בצורה מושלמת. שאנחנו חיים בתוך אמת היסטורית לא ניתנת להכחשה. שמישהו תמיד חייב להיות קורבן. אותי לימדו שאין לנו שום סיבה להתלונן. שאנחנו חיים בנס. שעד שלא חרתו לך מספר על היד ועד שלא דחפו אותך לחדר עם עוד כמה מאות עירומים ופתחו את הגז אין סיבה להתלונן. וכמה צפופה יכולה להיות דירה בתל אביב מול תא גזים. כמה לא טעימה יכולה להיות ארוחת בוקר בבית קפה במתחם אם משווים אותה ללחם עבש באושוויץ. אבל בתל אביב אפשר לדמיין דברים די בקלות. גם את השואה הבאה. את המים מבעבעים לרגע ונעלמים מתוך הבריכה השחורה של הבימה. מבט אחד למטה דרך הזכוכיות המחוסמות של הרחבה יכול לחשוף את אלפי האנשים שמצטופפים שם בעתיד בין מכוניות נטושות, במה שהיה פעם חניון התרבות והפך למקלט המוני לזמן לא ידוע. באוויר שלנו אפשר להריח את הפחד מתחבא מאחורי ניחוחות של בשמים. אפשר לראות את העור נושר מהעצמות, את העיניים עקורות מעוצמת ההדף עדיין נוצרות מבט מאושר אחרון של אמהות חסרות דאגה בשדרה שאפילו העטלפים בה חיים יותר טוב ממה שסבא וסבתא שלי חיו בתחנה האחרונה שלהם. אז מה אני עושה כדי לשנות את כל זה, איך אני מזיז את גרגיר החול מתוך הנעל שלי בצורה שתשנה את כל העולם. איך אני מסתכל באדישות באדם שבא הנה מאפריקה כדי לשבור את הבקבוק האחרון. וכל יום בתל אביב האדישות הרעה של האנשים היפים שהם אנחנו הופכת להיות יותר ברורה, יותר מביישת, יותר מכפישה את החלוצים. שהיו תמימים. בעייתיים אולי, אבל תמימים שהאמינו שיש ארץ שהיא שלנו, שאם נעבוד קשה, ונבנה בה, ונשיר לה, ונשקה אותה, ונחפור אותה היא תהיה בית אמיתי, כזה שבו אלמנה ויתום וגר ללא הבדל דת, צבע או מין יוכלו לחיות בה בכבוד, כמו הכלבים שלי לפחות, כמו העטלפים בשדרה ושקיות הניילון דמויות המדוזות על החוף בין תל אביב ליפו.

אין אנשים שהם יותר אני מהאנשים של תל אביב וכשאני יורד לרחוב בבוקר ומסתכל על השכנים שלי כמו על מראות אני רואה את עצמי, ומה שאני רואה אומר לי שאני שווה בערך לעשירית שנייה, שלפניה ואחריה אני רק רוע וכיעור, מוות והשמדה. עם זה יכולים התל אביבים שהם אני לחיות. את זה הם מחביאים. בנינו גן עדן לעצמנו, לאהובים שלנו, לחיות שלנו. שמנו מסביב לגן העדן שלנו גדרות בלתי נראות, להרחיק מתוכנו את הרוע שממנו פחדנו. והרוע הזה כבר מזמן קרוב, והוא מזמן בתוכנו. ולמרות שאנחנו מתוקים על קפה של בוקר בשדרה. נוסעים על האופניים של העירייה לעבודה. שותים מים מינרלים מטהרים. גומרים עם בירה מול הים. אנחנו ההורסים, אנחנו הנהרסים. אנחנו החתולים השמנים, המעוקרים המסורסים. לא נלחמים יותר על הבית, לא על אמונות ודעות, לא מקבלים את האחר, לא מקבלים אפילו את עצמנו. ציניים ותמימים באותה מראה. קבוצה דחוסה על אי בודד עם הפרעות תקשורת לעולם. ותמיד יהיו כמה תמימים שייראו את האי הזה ויישחו אליו ויאמינו שזה המקום. תל אביב היא סתם מקום והאנשים במקום הזה, שלרגע חשבו שהם ישנו את העולם, עכשיו מוטלים כמו מדוזות על החול, נוצצים לרגע לפני שהעכירות תהיה חזות הכול. בלילה אני חולם חלומות שהם המשך של המציאות. אותם כבישים, אותם בתים משופצים, ומהגרי עבודה מפוחדים. ובחלומות שלי הכול פתיר. כמו חתיכות של פאזל אני מזיז את הבתים, והניילונים, ומאגרי המים. אפילו את הריחות. אז תל אביב, את מפרפרת מולי מכוערת בחול המכוער כמו תיירת מקרית בעולם שלי שהוא רחב, ועצום וחסר גבולות. את הגטו שלתוכו אני נדחסתי בפחד מהעולם. אני בניתי מסביבך גדרות של תרבות, חומות של שפה, שלטי ניאון מפתים של בילויים חסרי דאגה. את המפלצת הכי מפלצת במזרח התיכון כי את ראית את כל מה שהיה יכול להיות כאן ואת כל מה שמכרנו בשביל להיות כאן. חתולות שבעות מעוקרות וחתולים שבעים מסורסים מייללים מול מסכים בלי יכולת לאהוב אותך יותר ומה שהכי גרוע, בלי יכולת לשנוא ולשנות.