לדוד גרינברג, בתודה

סתיו 1982, חדר כיתה בגימנסיה הרצליה, שעת ערב מוקדמת. כ־20 איש בני גילים שונים, צופים בסרט 'אוניית הקרב פוטיומקין' של סרגיי אייזנשטיין, בקורס תולדות הקולנוע של הבמאי והמורה דוד גרינברג. אני החיילת במדי חיל הים בשולחן הראשון מימין. פעמיים בשבוע אני יוצאת בארבע וחצי מן הבסיס בחיפה ונוסעת בטרמפים לקורס בתל אביב. בימי שני תולדות הקולנוע ובחמישי – תסריטאות. בתום הקורס אני לא חוזרת לביתי בחיפה אלא הולכת אל החבר שלי, שגר לא רחוק מהגימנסיה. הוא בן שלושים ואחת, גדול ממני ב־12 שנה, וגם הוא עוסק בקולנוע. אמי מסתייגת בכל מאודה מהבחור ומהקשר בינינו. לקורסים של גרינברג נרשמתי, אם כן, לא רק מאהבת הקולנוע, אלא כדי שיהיה לי תירוץ מוצדק לישון אצל החבר, ולחזור לבסיס בטרמפים למחרת בבוקר.

דוד גרינברג היה אז כבן 50. בדמותו הגמלונית ובהליכתו דמה בעיניי לוולטר מתיאו. הוא דיבר על ברגמן ופליני וטריפו – באינטונציה אטית ייחודית לו ובקולו המאנפף משהו – בחום ובקרבה, כאילו היו חבריו. את פליני באמת פגש פעם, בפסטיבל ונציה, וראיין אותו לאחד העיתונים, אולי ל"על המשמר". "זה רק הפרולוג של ההקדמה של המבוא", נהג לומר, כדי שנדע שהרצאתו אינה אלא טיפה בים הידע הקולנועי. קשה היה לדעת מתי הוא מתבדח כי תמיד שמר על ארשת רצינית. מדי פעם השיב למקומה קווצת שיבה סוררת, שמרדה בתסרוקת "הלוואה וחיסכון". לקראת סיום הקורס הקרין לקהלו השבוי את סרטו העלילתי היחיד, "איריס", שביים בהשראת סרטי הגל החדש הצרפתי; עיתונאי בן 40, בגילומו של גדעון זינגר, עוזב את הבית ומתאהב בנערה בת 16, המשיבה לו את נעוריו. ידעתי שגרינברג ערירי, ושאהבת חייו הגדולה היא "אמנות הקולנוע", בקמץ מתחת ל־א'.

שנה לאחר מכן השתחררתי מהצבא, נפרדתי מהחבר, שנסע לחו"ל לתקופה ארוכה, שכרתי עם חברה דירה ברמת גן והתחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. באתי לבקר את גרינברג בדירתו ברחוב ורמיזה – דירת רווק צנועה ולא נקייה במיוחד, עמוסה בקופסאות מתכת עגולות, אוסף הסרטים העצום שלו. התיידדנו. הוא היה לי עוגן אבהי בתל אביב הזרה עדיין. אני, מן הסתם, הייתי בשבילו מעין איריס; הצעירה שמעוררת רגשות ענוגים, כמיהה שאף פעם לא ניסה לממש. לפעמים יצאנו לשתות ב"הבר האדום" בדיזנגוף, והוא כתב בשבילי על גבי מפיות שירי חיזור משעשעים שעיטר באיורים. אהבתי להקשיב לו. מעולם לא התעייף מלדבר על חבריו מימי "העין השלישית"; קבוצת אמנים מתחומים שונים בהנהגת ז'אק קתמור וברוח ילדי הפרחים – איך בילו יחד ימים ולילות רצופים בדירתו של קתמור, כמו בקומונה, עישנו חשיש או לקחו ל.ס.ד, עשו אהבה ומדיטציה ומוזיקה, והאמנות הייתה להם דת. הייתי צעירה מספיק כדי להתפעל. כעבור שנים הבנתי שהסרטים, התערוכות והמיצגים האוונגרדיים שיצרו לא זכו להערכה, אולי בגלל האווירה הלאומנית והפטריוטית שאחרי מלחמת ששת הימים. במלחמת יום כיפור התפרקה הקבוצה ואנשיה התפזרו בארץ ובעולם. זו הייתה המשפחה היחידה של דוד גרינברג, אלה היו ימי הזוהר שלו, והוא לא חדל מלהתגעגע.

בשנה השלישית ללימודים עברתי לגור בתל אביב, לא רחוק מביתו. נהגתי להתייעץ איתו לגבי תסריטים שכתבתי וסרטוני סופר 8 שעשיתי כתרגילי בימוי. לפעמים באתי להתנפץ אצלו על הספה אחרי איזו מריבה הרת גורל עם חבר תורן, והוא היה מכין לי כוס תה ומוחה את דמעותיי ומסביר לי שהחיים ארוכים, שאף אחד לא שווה את הבכי שלי ושאהבות חדשות משכיחות את הישנות. הוא "אימץ" אז אם חד־הורית ובנה. בינו לבין האם לא היה קשר רומנטי, אך הוא ראה בהם את משפחתו והרבה לדבר עליהם. שמחתי בשבילו. ויום אחד סיפר לי שחלה בסרטן הקיבה ועליו לעבור ניתוח. ביקרתי אותו בבית החולים, ואחרי ששוחרר עזרתי לו מעט בקניות ובניקיון הדירה. משהוטב מצבו נסע לבקר את ז'אק קתמור ואשתו אן באמסטרדם. הוא חזר משם מדוכא. פרצה ביניהם מריבה, סיפר לי, וקתמור גירש אותו מהבית באמצע הלילה, והוא מצא את עצמו במלון עלוב של זונות.

בזמן ההוא כתבתי את סיפוריי הראשונים. גרינברג קרא, עודד, ושמח איתי כאשר התפרסמו. את הסיפור השלישי, "הנעליים של פליני" כתבתי בהשראתו. גיבורו, יהושע שפילמן, הוא במאי סרטים כושל, שנושא כל חייו את זיכרון פגישתו היחידה עם פליני בפסטיבל ונציה, וחולם לביים סרט על אהובת נעוריו האבודה. הוא סוחף בפנטזיה את מילי, מלצרית צעירה בבית מלון, שחולמת להיות שחקנית קולנוע והופכת לגלתיאה שלו. בבטן מתהפכת נתתי לגרינברג לקרוא את הסיפור. הוא לא נעלב, אהב אותו ללא סייג והסכים בשמחה שיוקדש לו. כאשר התפרסם הסיפור בקובץ "סוגרים את הים" נכתב תחת כותרתו "לדוד גרינברג, בתודה". השקת הספר, שבימים ההם נקראה הרמת כוסית, התקיימה בחנות הספרים הקטנה והמיתולוגית של אהרון קושניר באבן גבירול פינת צייטלין באביב 1990. ידעתי שגרינברג חולה מאוד ולא יוצא מביתו, ולא ציפיתי שיגיע. להפתעתי הוא אזר את שארית כוחותיו ובא, רזה וחלש מאוד. זמן קצר לאחר מכן נפטר.

באוקטובר 1991 התקשר אליי מפיק סרטים. הוא ביקש שניפגש כדי לדבר על עיבוד שני סיפורים מתוך הספר לקולנוע. "הנעליים של פליני" היה אחד מהם, השני היה "שלאפשטונדה". בפגישה סיפר לי המפיק, שההקדשה לדוד גרינברג היא שעוררה את סקרנותו והניעה אותו להתקשר; בנעוריו בשנות ה־60 נהג ללכת בכל מוצאי שבת ל"מועדון הסרט הטוב" של גרינברג בבית לסין, והקשיב בצמא להרצאה שנשא לפני כל סרט. אז נדבק בחיידק הקולנוע. "זה רק הפרולוג של ההקדמה של המבוא", חיקה במדויק את האינטונציה האטית ואת הקול הייחודי המאנפף. צחקתי. חצי שנה אחרי אותה פגישה עמדנו, המפיק משה לוינסון ואני, מתחת לחופה, וכעבור שישה חודשים נוספים נולדה בתנו הבכורה. את הסיפור 'שלאפשטונדה' עיבדנו לסרט קולנוע. "הנעליים של פליני" נשאר, כנראה לתמיד, במילים ובפנטזיה.