לפרום קצוות: האלבום החדש של קאריבו חם וצבעוני

בעוד חודשיים – ואולי פחות אם לוקחים בחשבון מראש את הדליפה המוקדמת – יראה אור אלבום מחווה חדש של ארגון המלחמה באיידס Red Hot שיוקדש לארתור ראסל, מוזיקאי מופלא שהיה נשא איידס ועזב את העולם לפני 22 שנה. ראסל היה צ'לן, זמר רך קול ומפיק אלקטרוניקת חדר שינה הרבה לפני שהמושג הזה הומצא בכלל. הרפתקאות הדיסקו הביתי של ראסל, שכל חובב אלקטרוניקה מוכרח להכיר, הולידו הרבה צאצאים מאוחרים ויפים: מגל מפיקי הדיסקו הנוסטלגי של העשור הקודם עד מוזיקאים סנטימנטליים כמו טווין שאדו והוט צ'יפ, שמשתתפים באלבום המחווה. אבל אם יש אחד שזכאי באמת להיחשב כנושא נשמתו של ראסל בעולם הזה הרי זה דן סניית', שהדי.ג'אים מכירים בשם Daphni, והשאר כקאריבו.

כמו אצל ראסל, גם אצל סניית' המפתח לתנועה של הגוף הוא לא הבס הכי גדול או הביט הכי יציב, אלא דווקא התנועה שביניהם. כמו ראסל גם סניית' התברך בקול צלול וגבוה שכאילו נובע מתוך המוזיקה שהוא מפיק ולא רק מעליה. קאריבו עושה טכנו כאילו כל החשמל בעולם נגמר ביום אחד, ומה שנשאר זה לחלץ את שארית הסוללה ממקלדות קטנות ולהקיש על חפצים כדי לחמם את הגוף. זה היה נכון ב"Swin" החלומי מלפני ארבע שנים, אלבום יפהפה וחריג באנושיותו; וזה נכון ב"Our Love" החדש, שפתוח יותר לדיאלוג עם מגמות עכשוויות כמו הקריצה המודעת לימי הביניים של ההאוס.

בשיר הנושא למשל יש רגע שבו המקצב המרובע והכינורות הדגומים משתתקים ופעימה של בס עמום מנגנת לבדה – מהלך שהוא כמעט לא לגיטימי בכל מקום וזמן שהם לא רייב אנגלי בשנות ה־90 המוקדמות. את המנגינה המרכזית של "Mars" מנגן חליל מסונתז שזורק את האוזן לאמביינט הנטורליסטי שעשו הרכבים כמו קולדקאט ופיוצ'ר סאונד אוף לונדון לפני 20 שנה. "Julia Brightly" ו"Can't Do Without You" מטביעים דגימות של סול ישן בהד של מרתפים, והתוצאה היא קליידוסקופ מרהיב של צבעים ותקופות.

אבל עיקר הכוח של קאריבו טמון לאו דווקא במראי המקום, שמצביעים על השפעות נפוצות בסך הכל, אלא בגימור הפרום שהפך לסימן ההיכר שלו בכל מפעלותיו המוזיקליים. אם מישהו מאיתנו היה פוגש לקפה את ריהאנה למשל ומגלה שהיא מדברת באותו קול רובוטי ומטופל שמאפיין את הפקות הדאנס העכשוויות – סביר להניח שהיה בורח מהחדר מבוהל עד עמקי נשמתו. באותו אופן התפרים הפתוחים במוזיקה של קאריבו והקול השברירי ולא מנוסה מדי שבוקע מביניהם, מנטרלים כל התנגדות ומייצרים את אותו חום בלתי אמצעי שמפיקים מהוקצעים יותר מצליחים לפספס, גם כשהכוונות שלהן טובות ורטרואיות למהדרין, כמו אצל דאפט פאנק למשל. "Our Love" רחוק מלהיות אלבום מושלם, אבל מי אמר ששלמות היא מה שמוזיקה צריכה?

שורה תחתונה: מתי אתה כבר בא לנגן פה?