האצילות מחייבת: סלפי, איקאה ודיכאון ב"איבנוב"

ארתור קוגן הוא מבמאי התיאטרון הטובים בארץ, אך ב־20 השנים האחרונות הקדיש את רוב כישרונו ומרצו בעיקר ללימוד, בין השאר בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי שלאחרונה מונה למנהלו. עכשיו הוא מבריק שוב בתיאטרון הקאמרי בעיבוד החדש ל"איבנוב", המחזה הראשון באורך מלא שכתב הגאון הרוסי אנטון פאבלוביץ' צ'כוב בגיל 27.

למרבה הצער קוגן מחויב להקדיש את כל זמנו לניהול בית צבי, בעיקר להמשך שיקום מעמדו המידרדר, ואת החזרות ל"איבנוב" החל בידיעה שזוהי עבודתו האחרונה בשלב זה בתיאטרון הרפרטוארי. זה אולי יכול להסביר את התשוקה הלוהטת המאפיינת את העיבוד, שנדמה שהדביקה את כל הקאסט. מזמן לא נראתה בתיאטרון המקומי חדוות עשייה כזו בקרב אנסמבל גדול, שכל אחד מחבריו טורף את התפקיד שהופקד בידיו.

שתי הברקות עומדות בלב הצלחתו של "איבנוב" הנוכחי: התרגום (המשותף לקוגן ולאיתי טיראן) – שבו הוחלפה השפה המליצית התקופתית לטובת דיבור מודרני יומיומי, וזאת בלי לוותר על הדקויות בכל משפט ובכל מונולוג ודיאלוג; וניתוק המחזה מרוסיה הצארית של סוף המאה ה־19 לטובת סביבה מודרנית נטולת שיוך גיאוגרפי מוגדר.

מתוך המחזה איבנוב. צילום: ליאור נורדמן

הדמויות לובשות בגדים עכשוויים, הסלון מרוהט באיקאה, האנשים מצטלמים לסלפי בנייד ומאזינים לרוק כבד. "איבנוב", חשוב לזכור, היא ממילא יצירה שהקדימה את זמנה. הדמות הראשית לוקה בדיכאון קליני – תסמונת שבמאה ה־19 ידעו עליה מעט מאוד אך קהל בן זמננו מזהה אותה מיד.

ניקולאי איבנוב הוא אציל צעיר שירד מנכסיו ואיבד כל רגש לאשתו החולנית שרה (הלנה ירלובה), יהודייה שהתנצרה למענו. מדי ערב הוא נמלט לביתם של חברים (דודו ניב ועירית קפלן) שלהם הוא חייב כסף. בקרב אנשי החברה הגודשים את המקום הוא יושב סר וזעף, מפתח רומן עם סשה (דנה מיינרט), בתם הצעירה של בני הזוג המאוהבת במחשבה שתצליח להשיב לו את שמחת החיים.

איבנוב שונא את העולם אך נטול אנרגיה לקבל החלטות שיגאלו אותו. הסוף, בעזרתו האדיבה של רופא אידיאליסט (אורי רביץ), טרגי. בכל זאת המחזה מוגדר כקומדיה ומספק צחוק בריא גם בסיטואציות מדכאות לחלוטין.

איתי טיראן שותף בפרויקט לא רק ככוכב אלא גם כשותף בעיבוד ובחזון, ולכן האיפוק שלו (בעיקר במערכה הראשונה) מעורר כבוד. הוא מודע היטב לעובדה שאיבנוב הוא דמות שבלתי אפשרי לחבב, ולא מנסה לכבוש בכוח סצנות שאותן מובילות דמויות אחרות. את מלוא התחמושת הוא שומר למערכה השנייה, היצרית והטעונה בהרבה, ודווקא מעמדת הנחיתות הזאת זוכה איבנוב שלו לייצוג הראוי ביותר. באשר לשאר השחקנים, כל תיאור פרטני מיותר משום שכולם נפלאים.

השורה התחתונה: לרוץ ולהתמוגג ומשם להמשיך למחזה "הדוד וניה" מאת צ'כוב המועלה בתיאטרון החאן