אל תקרא לי אליטה: רשמים מהדוקו החדש של רון כחלילי

יש בעיה אחת מרכזית עם הסדרה "פרחות וערסים, האליטות החדשות" והיא שדווקא האנשים שצריכים לראות אותה, אלו ש"לא מבינים מה יש עוד לדבר על זה", כנראה לא יראו אותה. אני נתקלת באנשים כאלו כל הזמן, ישראלים ממוצא אשכנזי וגם כאלו ממוצא מזרחי. "גם אני גדלתי במשפחה ענייה, ברמלה, והנה, הגעתי לאוניברסיטה ובשתי ידיים קניתי דירה! אז בבקשה, גם הערסים יכולים להתאמץ" – כך סח באוזניי לא מזמן קרוב משפחה אשכנזי. הפריבילגיות שלו, שלי, של כל מי שלא התמודד עם התיוג ערס או פרחה – שקופות בעיניו; ואין לו עניין לראות את הדלתות שנפתחו לקראתו באוטומט, אותן דלתות שנטרקו בפני אחרים.

"הפרחות והערסים שלמדו איתנו בבי"ס? הם אלו שניצחו, אני פחדתי מהם, לא להפך! אנחנו היינו המיעוט!", אמרה לי חברת ילדות שלמדה איתי בתיכון בשכונת הקטמונים; ואני רואה בעיניה – היא לא מבינה על מה אני מדברת כשאני מנסה לשכנע אותה שהיו לנו הקלות ויתרונות לאורך הדרך, משום שאף אחד מעולם לא חשד בנו שאנחנו פרחות.

ולכן נמלאתי דכדוך כשצפיתי בשלושת הפרקים המרתקים של הסדרה. הנה הזדמנות נדירה לראות, לשמוע ולהבין את ההבדל הזה. נאמרים בה דברים מתונים אבל גם דברים בוטים. מי שחי את זה, לא זקוק לסדרה הזאת (אם כי יצפה בה בכל זאת, כמובן, ויזהה את עצמו באופן חד יותר בין הפנים השונות של המאבק הזה). ומי שלא מוכן להכיר בקושי שנלווה לתיוג או בוחר להתעלם ממנו – יצקצק ויזפזפ הלאה. וזה כל כך חבל.

הסדרה מצליחה לפרק את הכינויים ערסים ופרחות לגורמים ולהראות איך אלו שנשאו את הכינויים האלו על גבם הופכים אותם כעת למשהו אחר, בעל משמעות חדשה. כך למשל אורי סלעי אוסף לספסל מתכת אחד 18 גברים, שלא דומים אחד לשני בכלום, ושואל אותם "מה זה ערס". הם שונים זה מזה במראה, בצורת הדיבור, בעמדות ובמשלח ידם, המכנה המשותף היחיד שלהם הוא המוצא המזרחי (ולא נכנס כאן למופרכות הקטגוריה הזאת). בצורה מכמירת לב הם מסבירים איך תמיד יש מי שיביט בהם, ויראה רק ערס. עבריין. אדם חסר השכלה. ואנו כצופים נדרשים לשאול את עצמנו ביושר – מה אנחנו רואים, במבט ראשון, עוד לפני שהם פותחים את הפה: עורך דין, סוחר, איש תקשורת ומשורר, או רק גבר כהה, כזה שמפחיד להיכנס איתו למעלית?

סיון ארבל מראה לנו את המציאות הישראלית דרך עיניים של פרחה. גם בפרק הזה נשים ישראליות ממוצא מזרחי מרוקנות מתוכן דכאני את המילה "פרחה", שהפכה לשם גנאי, וממלאות אותה במשמעות מלאת עוצמה. "כן, תקרא לי פרחה", אומרת קלאריס חרבון, וכמוה כל אחת בדרכה בועטת במבט ההגמוני שמגמד אותן כנשים וכמזרחיות. הן מוכיחות שאפשר לעשות פירוק של המובן מאליו כששוברים את כללי המשחק. אבל מה לגבי המביטים עצמם, אין מנוס מלשאול. הנשים האמיצות, המרגיזות, הנחושות האלו – שינו את המבט שלהן על עצמן, אבל האם התערער בעקבות זה המבט המתייג החיצוני?

קשה להבין למה יש כיום כל כך הרבה ישראלים (אשכנזים ומזרחים) שלא מוכנים להישיר מבט למציאות העדתית הכאובה, להיותם כלואים בתוך תבניות מחשבה כמו "ערסים ופרחות". הם מזכירים לי את הבדיחה על האיכר שכל חייו גידל כבשים ופרות ונסע פעם לעיר, לבקר בגן חיות. הבן שלו הצביע ואמר – "תראה, הנה ג'ירפה", והאיכר הפנה את הגב, שילב זרועות על החזה ואמר – "אין חיה כזאת".

יש חיה כזאת. הפרק שחותם את הסדרה מראה לנו שוב את הג'ירפה, כל כך גבוהה ועדיין קשה לנו להבחין בה. הפרק טוען טענה מהפכנית: שחרף הגזענות המתמשכת, אותם ערסים ופרחות, כביכול, הפכו היום לאליטה. רון כחלילי מציג כקלף מנצח את המתמזרחים, ישראלים שאינם מזרחים אבל רוצים להיות, מעדיפים את המזרחיות. האמנם זו תשובה ניצחת לתופעת המשתכנזים? האם עדיף כיום להיות מזרחי? קל יותר?

כחלילי טוען שערסים ופרחות כבר לא סופרים את ההגמוניה האשכנזית, אלא הם הפכו לאלו שנותנים את הטון בחברה הישראלית. אבל המאמץ הראוי הזה לא עובד. מעל הסדרה כולה מרחף צלו של אי השוויון המעמדי, במקביל לאותה תפיסת מציאות חדשה. עדיין לא תם המאבק החברתי העדתי, ולא רק משום שטרם ראינו ראש ממשלה שמוצאו מחוץ ל"תחום המושב" אי שם במזרח אירופה. אלא בעיקר בגלל הבדלים שהצטמצמו אבל לא נסגרו – בהכנסה, במידת הנגישות לברזי הון, השכלה ושלטון.

אנחנו עוד לא שם. בגלל ההתנשאות? בגלל העיוורון? בגלל הנטייה להאשים את קורבנות האפליה בגזענות? בשורה התחתונה, באבולוציה של אי השוויון הישראלי, לא תמיד ברור אם הגלגלים נעים קדימה או אחורה; ולא ברור איך שולפים את המקלות מתוך הגלגלים ואת הקורות מבין העיניים.

"ערסים ופרחות, האליטות החדשות", ערוץ 8, שני עד רביעי החל ב־27.10 22:00