לא בשמי: גיא שמי מאינפקציה תופס אקוסטית ועובר לקידמת הבמה

"אני מאוד אוהב היפים, אבל נחמד לעשות פולק עם גיטרה אקוסטית שלא בהכרח מתקשר לתלתלים ולהופעה יחפה באיזה קיבוץ", מסביר גיא שמי את הבחירה להנהיג טריו אקוסטי, אחרי שנים של רוק חשמלי בלהקות שונות, בין השאר באינפקציה, מרסדס בנד ומידנייט פיקוקס. אך נוסף על כך, בלהקת "לא" – כן, "לא" – שמי הוא לראשונה הפרונטמן. הוא הסולן, כותב המילים והמלחין ומנגן על גיטרה אקוסטית. מלבדו חברים בלהקה גיא לוי על קונטרבס וניר וקסמן בקולות. כן, חבר להקה שכל תפקידו הוא קולות. עם זאת, כשתשמעו את הלחנים המפותלים וחיתוך המילים הלא שגרתי – תבינו שלא מדובר בתפקיד פשוט כלל. 

"את ניר פגשתי בדיסק סנטר. עבדנו ביחד כזבנים ועברנו לעבוד יחד באוזן השלישית", מספר שמי ומוסיף שחברו, וקסמן, אמנם יודע לשיר יפה אך לא תופס מעצמו מוזיקאי. "מאוד קסם לי לצרף אותו ללהקה למרות שלהיות מוזיקאי זה לא מה שהוא מתכוון לעשות בחיים". ואילו לוי, שלאחרונה הוציא אלבום משירי אלכסנדר פן, אומר שהסיבה להצטרפותו להרכב הלא ברור של שמי היא קודם כל אהבת שירים מפתיעים. "זה עושה לי את זה", הוא אומר, "ניגנתי בהרבה ז'אנרים אבל מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. זה שונה מכל מה שאני מכיר. לפעמים זה מעצבן עד כמה שזה שונה".

כמו שכבר אפשר להבין, המוזיקה של "לא" לא פשוטה כלל לתיאור. את השירים המופיעים באלבום הבכורה של ההרכב (שגם לו קוראים "לא") ניסה שמי לכתוב בצורה כזאת שילכו על קו דק מאוד: "ניסיתי לא לעשות אותם מעניינים מדי, כדי שזה יהיה שמיע, אבל שיהיו גם יפים ומרגשים. אבל לא יותר מדי".

זאת הגדרה מוזרה. רצית שזה יהיה בינוני?

שמי: "לא בינוני, אלא בדיוק באמצע בין שני האלמנטים האלו. חשוב לי מאוד להיות מקורי".

מקורי, אבל לא טו מאץ'?

שמי: "כן, וגם יפה ומתלטף, אבל לא ברמה שאנשים יקיאו על זה. איפשהו באמצע".

במילים אחרות, אתה מתחבר לאוונגרד אבל לא רוצה שהמוזיקה שלך תהיה לא נגישה.

שמי: "אני רוצה להיות שניהם, גם אוונגרד וגם משהו שאפשר לעכל. שני השירים הראשונים די הכתיבו את היתר ומה שיצא זה הדבר הספציפי, האטי והעקום הזה". 

שמי מציין שאלה גם המחמאות שהכי היה רוצה לשמוע על האלבום של "לא": מוזר, אטי, הדבר העקום הזה. "כי 'יפה' זה מגניב", הוא אומר, "אבל כל מי שמחבב אותך וזה לא נשמע לו ממש גרוע יגיד 'אחי, זה ממש יפה'".

על הקטע "קרן/סוף היום" נכתבה ביקורת חיובית מאוד, וצוין שהוא מזכיר קצת את אליס אין צ'יינס. 

שמי: "לא יכולתי להתחמק מזה. שמעתי הרבה אליס בנעוריי. אני שמח שזה לפחות הם ולא פרל ג'אם, בוא נגיד ככה. ופרל ג'אם היה האלבום הראשון שקניתי לעצמי. היום זה ממש מביך אותי".

מספר שירים באלבום קרויים על שמות נשים (אקסיות של שמי?), אך אף אחד מהם לא באמת עוסק בהן. למעשה השירים, ברובם, מדברים על דברים אחרים לגמרי. "נועה" לדוגמה, מתאר את האפסות של האדם אל מול איתני הטבע. זאת, כמובן, רק ברמת הפשט. "פעם הפקתי תקליט לספי אפרתי", שמי מספר, "והוא אמר לי שיהלי סובול ייעץ לו: 'אל תכתוב בשיר משהו כמו – חסר לי אורך רוח. במקום זה תגיד: חסר לי סנדוויץ' טונה'. סנדוויץ' טונה אנשים זוכרים, אורך רוח זה לא משהו מוחשי שאנשים יכולים לדמיין".

שמי תופס את "לא" כלהקה רצינית, רצינית מדי. "אבל כן יש לנו הומור עצמי", הוא מסייג. "באינפקציה, נגיד, אתה שומע בפעם הראשונה שזה מלא הומור, גם אם אתה לא אוהב את המוזיקה. הפיפי והקקי יימרחו לך ישר על הפנים, ואני מאוד אוהב את זה. באלבום של 'לא' תבין כנראה את ההומור רק בהאזנה השנייה או השלישית".

בשיר "מיכל" תפס אותי המשפט: "אם זה מרגיש כמו טעות זה כי לא עבר מספיק זמן". מה גרם לך לכתוב את זה?

שמי: "תחשוב על אחת הפרידות הקשות שהיו לך.
נכון שעכשיו כשעבר מספיק זמן, אתה מרגיש שטוב שזה קרה? באותו זמן זה בטח היה זוועה, לא רצית שהיא תיפרד ממך".

אז השיר עוסק בפרספקטיבה?

שמי: "הוא מדבר על הנטייה שלנו לעשות לעצמנו הנחות. הוא על אדם שכל הזמן משכנע את עצמו שכל מה שקרה לו בחיים היה נכון. כאנשים בוגרים אנחנו מפסיקים להיות כנים ותמימים, ומתחילים להיות 'מבוגרים עם פאסון' שצריכים להסביר לחברה כמה החיים שלהם מושלמים. ואז אתה אומר לעצמך ולכולם: עזבתי את העבודה ההיא כי היה לי חרא, ועכשיו אני בעבודה הזאת שטוב לי בה; אני בעצם שמח שאני והחברה נפרדנו, אני גר בדירה המושלמת בשבילי וכו'. כל אחד נדרש בכל זמן נתון להסביר למה הוא במקום הזה בחיים שלו, אבל השכנוע העצמי הזה לא מחזיק מעמד".

זה מנגנון הימנעות מחרטה, לא?

שמי: "כן, אבל זה אוטומטי, אתה לא חושב על זה. איכשהו האדם הראשון שאתה אומר לו את זה, מי שאתה הכי מנסה לשכנע, הוא אתה עצמך".

מופע השקת האלבום "לא", האזור, שישי 14:00, 40־50 ש"ח