האגם הגדול: ביורק בראיון על פסטיבלים, טכנולוגיה והשירים הישנים

אני שותה קפה עם ביורק, הנימפה־אלפית־חייזרית־גאונה שכולם אוהבים לאהוב. נושא השיחה שלנו נע בין פסטיבלי מוזיקה לשירי ילדים צרפתיים, ומשם היישר לחיים אחרי האפוקליפסה. כלומר, בדיוק מה שהייתם מצפים משיחה עם ביורק. היא כבשה לבבות ברחבי העולם בתפיסת העולם הייחודית שלה, בתלבושות המוזרות שלה ואפילו בפרצי הזעם שגורמים לה מדי פעם לתקוף צלמי פפרצי מציקים. עכשיו, בגיל 49, היא ממשיכה לא רק לפרוץ גבולות אלא לנתץ אותם לחלוטין.

היא התחילה כילדה זמרת באיסלנד מולדתה, ופרצה עם להקת האינדי שוגרקיובס בשנות ה־80. אלבומי הסולו "Debut" ו"Post" הפכו אותה לסטארית בניינטיז. אלבומים אלה כללו הכל, ממוזיקה אלקטרונית עד לג'אז ושירי מחזות זמר, והזניקו אותה לקריירה יצירתית במיוחד. מאז הוציאה ביורק שישה אלבומי אולפן, כמעט כולם היו ניסיוניים ביותר ואף אחד מהם לא אכזב.

האלבום האחרון שלה, "Vulnicura", שיצא בינואר האחרון, הוא מורכב, יפהפה וקשוח – מעין כרטיס ברכה מצופה תחרה ומוכתם בדם. השירים עוסקים בפרידה שלה ב־2013 מאב בתה, האמן החזותי מתיו בארני, שהיה בן זוגה במשך שנים רבות. אבל ברגעים אלה, כשהיא מוזגת לי קפה במשרד של היחצנית שלה בניו יורק, היא מקרינה שמחת חיים וקשה למצוא אצלה סימנים של מלנכוליה.

היא לובשת שמלת משי בשחור ולבן עם שרוולי עטלף. את קדמת השמלה חוצה זיגזג של פרנזים בכל צבעי הקשת, שמזכיר קצת את העצים בספר "הלוראקס" של ד"ר סוס. שערה שחור וקצת פרוע, ובמהלך השיחה ביורק משתמשת בו כאמצעי ביטוי עיקרי: לעתים קרובות היא עוצרת את דבריה ומעבירה את ידה לאורך קווצת שיער, או מסיטה אותה בתנועה פתאומית מפניה.

קולה קצת צרוד, זכר לניתוח להסרת גוש ממיתרי הקול שעברה בשנה שעברה, וניכר בה שהיא נזהרת בדבריה (זמן קצר לפני הריאיון התפרסמו במדורי הרכילות סיפורים על מאבק המשמורת המתנהל בינה ובין בארני). אבל לכל אורך הדרך היא צלולה, מצחיקה וערמומית. רק לפני חודשיים נפתחה במוזיאון MoMA בניו יורק רטרוספקטיבה למוזיקאית, שעוררה עניין רב אך גרפה ביקורות שליליות, ובסוף החודש יוקרן בארץ הסרט "Björk: Biophilia Live" שעוקב אחר ההופעות שליוו את אלבומה הקודם. אבל אם תשאלו את ביורק, מה שמעניין אותה הוא בכלל הקיץ הקרוב.

יש לפנייך קיץ עמוס בהופעות בפסטיבלי מוזיקה. את נהנית מהחוויה הזאת?

"יש לי אמון רב בפסטיבלים. הופעתי בהם עוד כשהרבה אנשים חשבו שזה לא קוּל, הם חשבו שזה זול או משהו כזה. אף פעם לא הופעתי באצטדיונים, וכנראה שהייתי צריכה לעשות את זה משיקולים של כסף, קריירה או קשקוש משעמם אחר".

מה עם השתתפות בפסטיבלים כצופה? את יכולה לעשות את זה?

"בעיקרון אני יכולה לעשות את רוב הדברים שאני רוצה וזה כנראה הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות, כי אנשים יודעים מי אני. אני לא שופטת אנשים שאוהבים להצטלם בזמנם החופשי, אני פשוט לא כזאת. אני מפונקת מהבחינה הזאת. חצי מהזמן אני גרה באיסלנד, ושם יש מעין הסכם לא כתוב שאנשים פשוט מניחים לי, ואני מאוד אסירת תודה על כך. אני פשוט אדם פרטי מאוד".

היית בסיטואציה רגשית קשה כשהקלטת את "Vulnicura" אחרי הפרידה שעברת. איך את מרגישה עכשיו?

"אני מרגישה אחרת לחלוטין. כתבתי את השירים שמופיעים באלבום עוד לפני כמה שנים, וזה הרבה זמן בכל מה שנוגע לענייני הלב. 'Vulnicura' היה קיצוני, מעין ניסוי שמטרתו לבדוק כמה מלודרמטית אני יכולה להיות. החלטתי שאם אהיה לגמרי מבולגנת ומפורקת עכשיו, הבלגן ייגמר וזהו".

אז את בכלל לא חוזרת למצב הרגשי הזה?

"אני חושבת שלאורך חיים שלמים אפשר להגיע למצב רגשי כזה רק פעם אחת. במובן מסוים הצלחתי להגיע לשם כי לא הייתי שם קודם לכן. אני מרגישה מאוד בת מזל – לא היה לי מושג שהפרידה תקבל כל כך הרבה תשומת לב, ואנשים ממש מתמקדים בהחלמה שלי. אני אסירת תודה על כך שלא מדברים על ההרס, אלא על ההבראה".

כשאת מאזינה מחדש לשירים משני האלבומים הראשונים שלך, למשל "It's Oh So Quiet", מה עובר לך בראש?

"אני ביחסים טובים עם השירים הישנים שלי. מובן שהם היו יכולים להיות טובים יותר, אבל עשיתי כמיטב יכולתי באותו הזמן, וזה כל מה שאפשר לעשות. יש לי מחויבות להיות האדם שאני בכל גיל שבו אני נמצאת. אלבום שאני יוצרת בגיל 45 שונה מאוד מזה שיצרתי בגיל 25. כשאני מביטה לאחור אל האלבום הראשון שלי, הוא נשמע פשוט וקליל כמו לשתות מים. למזלי יש לי יומנים, ויש בהם הוכחות שבאותו הזמן זה דפק לי את המוח".

והיום יצירת מוזיקה דופקת לך פחות את המוח?

"זה קשה באותה מידה לפתור את תעלומת הרצח הזאת, לשאול 'מי אני?' ולנסות לגבש תשובה. אמנם יש לי יותר מכשולים בדרך כי אני אישה, אבל אני מבולגנת ושובבה, וזה גורם לי להיות עוד יותר נלהבת לגבי פתרון החידה. אין הרבה זמרות שתיעדו את עצמן אחרי גיל 60. איך אפשר לעשות את זה בלי להעמיד פנים שאת בת 25? יש לי אלבום יפהפה של הזמרת הצרפתייה לואיז בורז'ואה, שבו היא שרה – בגיל 70 בערך – שירי ילדים צרפתיים. היא משתעלת ומעשנת בין השירים, אני מתה על זה".

האלבום שלך "Biophilia" יצא לצד סדרה של אפליקציות לאייפד. את מתכננת ליצור אלבום נוסף שיהיו לו כמה רבדים ופלטפורמות?

"זה יכול לקרות, אבל אני עוד לא בטוחה באיזה אופן. זה בטוח יגיע מזווית אחרת לגמרי. מחמיא לי שאנשים חושבים שאני אדם טכנולוגי מאוד, אבל אני לא באמת כזאת".

באמת?

"אני בסך הכל שליחה של האדם הרגיל. הדרך שלי להשתמש בטכנולוגיה היא לחכות שהיא תבוא אליי. עבדתי הרבה שנים באולפני הקלטה, ואני רואה את זה די הרבה: אנשים לומדים טריק אחד, נעשים טובים מאוד בו, וזה מתחיל להכתיב את אופן כתיבת השירים שלהם. הכלי הופך להיות המנהיג. אני זמרת. הקול הוא הכלי העיקרי שלי ומנחה אותי רוב הזמן. כשהכרתי את האפליקציות של 'Biophilia' חשבתי: 'וואו, זה כל כך פשוט, אני יכולה להבין את זה'".

יש היבטים של הטכנולוגיה המודרנית שמטרידים אותך?

"כרגע הלב שלי מוטרד מאוד מאזור ההר באיסלנד. הממשלה החליטה שהיא תבנה סכרים על פני כל האזור הזה, כך שהאזור הבלתי נגוע הגדול ביותר באירופה עומד להיעלם תוך שלוש או ארבע שנים. קראת את הספרים של טימותי מורטון? הם מעניינים מאוד. המסר שלו הוא שהאפוקליפסה כבר התרחשה ואנחנו חיים עכשיו בתקופה שאחריה, ודווקא בגלל זה יש לנו תקווה. אני מסכימה עם זה לחלוטין, ואם זה המצב – בואו נעשה משהו. פתרון אפשרי הוא לשנות את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לטכנולוגיה ואת הדרך שבה אנחנו מתייחסים לטבע. עדיין לא מאוחר לעשות את זה".

עברת ניתוח במיתרי הקול בשנה שעברה. מה שלום הקול שלך?

"זה מצחיק, מאז הניתוח אני מצליחה להגיע לטונים גבוהים טוב יותר ממה שהצלחתי לפני כן, ויש לי גם כמה צלילים נמוכים שלא היו לי קודם לכן. הייתי רוצה להוציא אי.פי רק עם הצלילים הנמוכים".

מה תלבשי בעונת הפסטיבלים הקרובה?

"אני אוהבת תלבושות תיאטרליות, אני חושבת שכולם כבר יודעים את זה (צוחקת). ואם יש זמן מתאים להיות תיאטרלית, זה בפסטיבל. הקהל מבין שזו לא באמת אני, זו דמות אחרת, שאמאנית, משחררת, שקיימת בתוכי רוב הזמן ומתה לצאת. אין מקום וזמן טובים יותר להוציא אותה מאשר בפסטיבל".

"Björk: Biophilia Live" ישודר במסגרת פסטיבל פרינט סקרין בסינמטק חולון ב־28.5