זה משובט! היא משוכפלת

Lady Gaga

Artpop

6/10 

אין דרך לכתוב את המשפט הבא בלי להישמע כמו מבקר חמוץ שמנסה לחפות על אמת הפוכה לגמרי, אבל הוא חשוב כדי להבהיר את הנקודה: כותב שורות אלה אוהב פופ. ואם לא במובן הרחב של המונח – הכוכבנות, הבגדים, נתוני המכירות כמדד עיקרי להצלחה – אז לפחות במובן הכי פשוט של שיר מוצלח כיחידה הבסיסית שמניעה את כל התעשייה הזו. הרגעים הכי טובים של קריירות פופ משגשגות היו תמיד חלון לחדר המלאכה של אנשי המקצוע הכי טובים בעולם, תופרים עילאיים של מנגינה, קצב ועיבוד לשיר חד פעמי שמכניע אותך בלי שהסכמת. תחילת הדרך של ליידי גאגא הייתה מפץ כזה. כדי להידבק בפזמון של "Poker Face" לא היית צריך להכיר את השמועות על הבולבול של הזמרת או להיות בגיל בתולי שעוד לא שמע שום דבר יותר טוב – כנ"ל "Paparazzi" או "Telephone". התלבושות המצחיקות היו רק בונוס לשירים טובים שהסתדרו יפה גם בלי יחסי הציבור.

עם האלבום החדש, הולכת ופוחתת הקורלציה בין המעמד העליון של גאגא לסחורה המוזיקלית שהיית מצפה למצוא על פסגת האולימפוס של הפופ. ב"Artpop" אין הפתעות מיוחדות, יש שבלונת להיטים שפועלת מכוח האינרציה וההרגל. בית אחד של דקלום מונוטוני על ביט קשוח, ברייק פסנתר מלנכולי שמראה שגם לליידי יש רגשות וחזרה לקרחנה. נחמד, אבל קצת חד גוני.

כדאי שיהיה ברור, הטריק המוכח של ליידי גאגא עדיין מבוצע בסטנדרטים הכי גבוהים ולא יורד אף פעם לאשפתות. אפילו דיוויד גואטה ו־ווייל איי.אם יוצאים כאן טוב מאוד עם "!Fashion", קטע גלאם פרנקופילי שהוא השיר הכי מספק באלבום. בזכות התדמית האנדרואידית, גאגא היא גם הזמרת היחידה שסאונד השירה הרובוטי של הפקות הדאנס יושב עליה טוב, ו"Venus" הוא חתיכת שיר כיפי ולא רק בגלל שדרך כל הפילטרים נשמע שהמנטרה המרכזית שלו היא בכלל Penis.

ובכל זאת מעניין שהפעם היחידה ש"Artpop" מיישם את הכותרת המבטיחה שלו גם ברמה המוזיקלית היא בדקה הראשונה, עם ליין הגיטרה הערבי שנרכש מאינפקטד מאשרום ומרמז לאן האלבום יכל ללכת אבל בחר שלא. משם והלאה הטון השולט הוא אלקטרו צרפתי שינער כל מצעד גאווה, הרבה "ריץ' ביץ'", הגיגים על אופנה וגישת ה"אני נגד התקשורת" הקצת מאוסה שנפוצה אצל כוכבי העל של "עידן האינטרנט", מעט הפתעות או פזמונים שברור מעל לכל ספק שהם שירי הפופ הכי מוצלחים שתזכה לשמוע השנה. כתופעה תקשורתית מרעננת, סוג של מדונה עם דינמיט של הומור עצמי בישבן, העוקץ של ליידי גאגא קצת קהה עם השנים. מה שנשאר זה שירים יעילים שמתחזקים את המעמד יפה ותדמית מצחיקה שמקשה לא לחבב אותה. אבל אם כל מה שגאגא למדה מהפופארט זה לשכפל את אותה קופסת מרק ולהגיש אותה בעשר גרסאות שונות, זה גם קצת מאכזב.

Noria

Clear Backgrounds

****

כשהאלבום של Noria התחיל להתנגן מתיקיית המוזיקה שלי לא ידעתי עליהם שום דבר, והקשבתי לו עד סופו כמו ללהקה אלמונית עם מבטא קל, בלגי אולי, שמיקם את המוזיקה באזורי הספר של האינדי פופ האירופי. ואתם יודעים מה? היא אפילו להקה טובה. סולן מאופק שלא נלחם בנגנים שלו. צליל קטן ומלנכולי, לא קודר מדי, בגוון אלקטרוניקה רדיוהדית וכמות מספקת של שירים יפים – כל מה שחובב להקות סקנדינביות רגישות צריך. אחד השירים ,"Love Is Cruel", התבלט מיד כסוג הלהיטים המינוריים שתחנות קולג'ים כמו KCRW יכולות לסובב במשך חודשים, אבל גם האחרים לא נפלו ממנו בהרבה. הגילוי המאוחר שהלהקה הבלגית המוצלחת היא בעצם חבורה מירושלים היה רק עוד סיבה לאהוב אותם, אבל ממש לא הסיבה העיקרית. לפני כל הפרשנויות וההשוואות, "Clear Backgrounds" שזמין להאזנה ולרכישה בבנדקאמפ של נוריה, הוא פשוט יופי של אלבום.