עשרות חיילים קרביים קופצים לצלילי "אני לא מוכן למות בצבא"

פסטיבלי האינדי בישראל מתאפיינים בהילה בעלת תוחלת חיים מוגבלת. הטובים שבהם מופקעים תוך מספר גלגולים לטובת קבוצות הומוגניות, ולרוב מדובר בקבוצה דומיננטית אחת המגדירה את הישראליות יותר מכל (ראו מקרי אינדינגב ויערות מנשה): חיילים משוחררים ערב הטיול הגדול להודו. פסטיבל חאן הערבה שהתקיים בסוף השבוע האחרון בפעם השלישית נופל, לכאורה, באותה המלכודת. השאיפה לייצר בועה אינטימית בלב מדבר שתכיל טיפוסים מכל הקשת הישראלית איננה יכולה לנחשול האימתני המתגלם בדמותם של המוני צעירים גלוחי ראש ועטויי חולצות סוף מסלול גזורות, המורגלים בתנאי שטח ונחושים לכלות את חרמנותם המתעצמת נוכח מזג האוויר החמים. להוציא כמה מבוגרים מבולבלים שתעו בשבילי החול כחיפושיות כרותות ראש, גם הפסטיבל הזה נשלט ביד רמה על ידי חיילים בהווה ובעבר הלא רחוק. אך בניגוד לדומיו, לו היה הקסם הדרוש כדי לחלץ חיוך מסופק גם מהאחרים.

[tmwdfpad]האלטרנטיבה העיקרית שמציע פסטיבל חאן בערבה קשורה בהגבלת מספר המשתתפים ל-500. אף שהפעם נותרו כרטיסים גם ימים ספורים לפני האירוע, עצם החתירה לאינטימיות טמנה בחובה כמה יתרונות מרעננים: תנועה זורמת בקרבת הבמה, שירותים שלא קורסים תחת פורקנם התכוף של מעיים ים תיכוניים וחשוב מכל, אפשרות אמיתית להתבודד בתוך הנוף הנפלא שזימן המתחם שבו התארח האירוע. הגבעות השקיפו על נוף מדברי מפעים, ונוכחים רבים בילו נתחים מכובדים מזמנם בהשתרעות על אחת מהפסגות הנגישות לטיפוס, לעיתים בחברתו של באנג מאולתר.

במובן זה, קשה להגיד שהמוזיקה הייתה העיקר. הליין אפ היה צנוע ממילא, כאשר השמות המרכזיים במונחים מקומיים (טאטרן, המסך הלבן, אלקטריק זו, טייני פינגרז) רוכזו בערב, ואילו היום השני – למעט OSOG הגרוביים – הוקדש להרכבים מוכרים פחות (Anna RF, סאביר ויוצא "דה ווייס" עומר נצר). הקו המוזיקלי של הפסטיבל שיקף באופן מהימן את רוח השעה באינדי הישראלי: הרכבים עתירי נגנים, חלקם מסתפקים במוזיקה אינסטרומנטלית בלבד, המכליאים בין אלקטרו ופ'אנק ומקנים להם תצורה ים תיכונית באמצעות כמה טעימות אוריינטליות.

OSOG בחאן הערבה (צילום: ליהי וולף)

[tmwinpost]דווקא ההרכב שחרג מן הקו הזה באופן הגס ביותר – המסך הלבן – סיפק את ההופעה הטובה ביותר באירוע. הטריו האקסצנטרי הפך בחודשים האחרונים להרכב החם של הרגע בתל אביב ושלוחותיה, אך בקרב השוהים במדבר הוא עדיין נחשב תחילה כקשה לעיכול ("הם מסריטים בקטע קצת רע", לחשה לי משוחררת טרייה בזמן אמת). הפער הזה, שהתעצם מחמתם של כמה רגעים אירוניים במיוחד (דמיינו עשרות חיילים קרביים קופצים לצלילי המילים "אני לא מוכן למות בצבא"), שבר את הלופ הצפוי והצליח לספק, לפיכך, כמה רגעים אקסטטיים. ברגע אחד של חסד קרא אחד הבליינים "חרא על המסך הלבן", ומשירדה הלהקה מהבמה כיתת את רגליו אל מאחורי הקלעים כדי להסביר שזה היה מתוך כוונה לפרגן.

"מסריטים בקטע קצת רע". המסך הלבן בחאן הערבה (צילום: ליהי וולף)

מנגד, חלק מן ההופעות ששובצו בקצוות הליינאפ סבלו מקהל דליל, וזה מצידו העדיף לפקוד את הבמה דווקא בתקלוטים החטופים שביניהן. עושה רושם שהרביצה והשתייה במתחם החאן היו חשובות לא פחות מהמתרחש על הבמה, והבירות – שנמכרו במחירים תל אביביים (26 ש"ח לחצי) שסתרו במקצת את הצניעות שהובטחה מראש – לפחות הגיעו ממבשלות מקומיות והתמזגו היטב עם האווירה.

בחסות המתחם המזמין, הנוף המרהיב ומגבלת הזמן המבורכת (פסטיבל בן לילה אחד בלבד), האירוע באמת התאים לכולם, אף שרק צעירים החליטו לפקוד אותו בפועל. לחובבי האינדי שאינם נרתעים מנעליים גדושות בחול מומלץ לסמן אותו לקראת השנה הבאה, רגע לפני שגם השמועה הזו תתפשט למקומות רחוקים מדי, והוא עצמו יהפוך לעוד פוטנציאל מבוזבז בהיסטוריה של פסטיבלי המוזיקה הישראליים.

(צילום: ליהי וולף)