לקראת עליית "מקום בצמרת": אנשי תרבות בוחרים שירי פופ ישראליים

נוי אלוש

"קח אותי לשם" / שרון חזיז. מילים: שי להב ומאיר גולדברג, לחן: שי להב (1993)

את תחילת הניינטיז העברתי אמנם בהערצה לאקסל רוז, קורט קוביין וג'יימס הטפילד וכגיטריסט בלהקות גארנג' מפוקפות למינהן, אבל ברגע ש־MTV התחילו לשדר בארץ, נחשפו אוזניי ועיניי גם לפופ העולמי, שהפך בהמשך חלק בלתי נפרד מחיי. גם בתעשיית המוזיקה בארץ לא יכלו להתעלם מהתופעה, ולצד שלטון הרוק של איפה הילד, כנסיית השכל והקספרים, ניסו לייצר פה גם משהו פופי. סולנה של הקספרים, שי להב, גיבור פופ בעיניי, היה גם חלק מהפרויקט הזה שנקרא שרון חזיז. להב כתב (לצד מאיר גולדברג) והלחין את שירה "קח אותי לשם".

[tmwdfpad]דודי לוי, גיטריסט נוער שוליים – עוד להקת פופ מושלמת – הפיק בכישרון, כשהוא מתבסס, כך הנחתי אז, על ההפקה של "Come Undone" של דוראן דוראן שהיה לוהט באותה שנה, עם תוספות תופים אלקטרוניים שבטח שמע באיזה אלבום בריטי, ועם גיטרות שהביא מהבית. הלוק של חזיז קיבל חיים בקליפ לשיר, שביים במאי הקליפים החם של התקופה שחר ברלוביץ', הפך את השיר הזה למוצר פופ ישראלי מושלם.

דורון מדלי

"עולה עולה" / יזהר כהן. מילים: חמוטל בן זאב, לחן: קובי אשרת (1985)

אני אדם בר מזל. גדלתי בישראל השמחה. ישראל שבה הגיוני להתלבש צבעוני, לעלות לבמה באנרגיית שיא, לשיר שיר על שמחת המוזיקה הטהורה. רגע, מה אמרתי? לחייך? לרקוד? לשמוח? מוזיקה ישראלית? מותר פה רק שירים שקטים ועצובים מלאי חשיבות עצמית, לא? לא! תתעוררו. שיר עושה לשמוח ולרקוד.

"השמחה בלב לא די לה, רגע של אור לכולם", כתבה חמוטל בן זאב והלחין קובי אשרת, מלך הפופ הישראלי, ב"עולה עולה". היה קשה להחליט בין "הורה" של אבי טולדנו, "כאן" של אורנה ומשה דץ ו"בלב אחד" של חדווה עמרני, אך מחיאות הכפיים בפזמון של "עולה עולה" הכריעו. המשותף לכולם הוא כמובן האירוויזיון. בחסות הממסד חובה לשמוח. איפה זה היום? בואו נעביר את חוק יסוד השמחה. עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי!

לירון עמרם

"נערי שובה אלי" / מרגלית צנעני. מילים ולחן: דני שושן (1986)

השנה היא 1986 ומרגלית צנעני היא Soul Sister מספר 1. לצדה כל הקרו – ראובני, יהודה קיסר ולהקת הליווי של זוהר ארגוב. המקום – אולפני קיסר ברחוב סלמה ליד התחנה המרכזית. מקליטים את אחד השירים שהגדירו את הסאונד של הגל התימני של שנות ה־80. זוהר ארגוב, חיים משה ואבנר גדסי – כולם כבר זמרים בעלי שם. כולם גם גברים. עד שבאה מרגול ומעיפה את המדינה עם "נערי שובה אלי". קיסר בריף בלתי נשכח על קיק ההיי־האט של המתופף יגל כוכבי. השניות הראשונות של השיר הן תמצית מדויקת של הפופ המזרחי. תוסיפו גיטרה פאנקית, פזרו סינתיסייזרים שמנים, קחו פזמון מפוצץ ברגש כמו שרק מרגול יודעת לתת, ובום. יש לנו להיט.

רם אוריון

"יום הדין" / גבי שושן ומוטי פליישר. מילים ולחן: גבי שושן ומוטי פליישר (1973)

דואט שהוקלט באותה השנה עם להיטו הגדול ביותר של שושן – "16 מלאו לנער" ונראה שאותן נפשות מעורבות גם בעיבוד ובנגינה של "יום הדין". מעבר להיותו שיר פופ סוחף עם ביט וסאונד של להקות הקצב של תחילת שנות ה־70 בישראל, מדובר בחיה משונה מאד: על פניו – שיר אופוריה קלאסי ממש, נוטף שמחת כיבוש, שכרות ניצחון חולנית ולעג לאויב הערבי, טיפוסי לנוף הפופ הישראלי של אחרי מלחמת ששת הימים. אך באופן די מופרך האופוריה היא לכאורה בכלל פוסט מלחמת יום כיפור, תקופה שבה נמחק החיוך המרוצה מעצמו של ישראל המיליטנטית. אותו דיסוננס הוא כנראה הסיבה שממתק הפופ הזה לא נכנס לקנון שירי המלחמה והניצחון המוכרים.

תמר אייזנמן

"יש בזה טעם" / דנה ברגר. מילים ולחן: ורד קלפטר (2000)

שיר פופ טוב צריך שיהיה לו טקסט מר־מתוק ומנגינה שמסתובבת ומחפשת בית, כזו שמתענגת על הכאב שבחיפוש דרך הפקה רחבה וסי פארט אבסטרקטי. "יש בזה טעם" – המִיד טמפו, רוק־פופ של דנה ברגר, שהיא בעיניי אחת הזמרות הכי טובות וחשובות בפופ הישראלי החדש, הוא גם שיר יפהפה, חמים ונעים. קל להזדהות איתו ולהתחבר אל האמביוולנטיות הרומנטית שבו, והוא גם שיר מאד מקומי. הביצוע המחודש והמעולה (במקור השיר בוצע על ידי יעל לוי וקראו לו "לא בוכה") ירה למגרש של הגדולים, של הפופ־רוק החו"לי המוקפד והנשגב וחשף את הסיפור הפופי האמיתי – כמיהה להוויה של פופ. יותר פופ־רוק ופחות פופוליטיקה. כמיהה לקלילות, לסקסיות ולמקוריות. קצת פחות התרפקות על העבר ויותר מהתזכורת החשובה שכן יש בזה טעם. יש טעם רב בחיה המוזרה והיפה הזו – מוזיקה ישראלית, פופ מקורי, למרות המחשבה שאין בזה דבר.

אבי משולם

"אבניבי" / יזהר כהן. מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש (1978)

קחו אותי כמה שנים אחורה וספרו לי שיום אחד אכתוב טקסט על "אבניבי", ואני עושה מאמץ לאתר דלוריאן שכבר מכוונת ל־2015 ומחסל את משולם מהעתיד. אבל הבגרות, הנינוחות ובת הזוג ריככו את העלק רוקר שהייתי וגרמו לי להבין שמוזיקה טובה היא לא בהכרח קודרת ושאפשר לפעמים להתרגש גם מחומרים שאינם כרוכים בנעיצת סיגריה בצוואר של הפנדר, או נוצה בצד של כובע.

עכשיו גשו ליוטיוב, התחילו בהאזנה ל־12 שניות האינטרו של אבניבי. יצחק גרציאני מנופף שם את העיבוד התזמורתי הסן־רמואי שעשתה נורית הירש. בשנייה העשירית זה כבר עובר למהלך התופים שמאיר ישראל הביא מרמלה של העשור שקדם לשיר. אחר כך, יזהר כהן. חולצה רקומה פתוחה, פלטפורמות, אפרו. אין יותר דיסקו מזה. נגמר האינטרו? מתחילים ישר בפזמון. שיר פופ כל כך מוצלח מבין שכדאי להרים מהרגע הראשון ואין צורך לייבש את הקהל עם איזה בית מייגע. בהמשך, הטקסט. רק אהוד מנור, שעד יומו האחרון נותר ילד, יכול היה לכתוב שיר אהבה בשפת ה־ב' בלי גרם של ציניות. למעשה, הוא חיבר עם נורית הירש פרייזינג. מילים שיושבות בול על הלחן וזורמות, גם אם אתה לא מבין מילה בעברית.

[interaction id="54bfc3f5cd7e120f0d08095f"]

 

דקה ורבע מהפתיחה ואנחנו כבר בסי פארט. אהרלה קמינסקי נותן ברקע קטנות על כלי ההקשה וישראל מלטף את המצילות. עוד 25 שניות קדימה, ושוב פזמון. בפעם השלישית! ואז, אחרי בית קצר, מגיע שיא השיאים: הברייק דאון. עזבו את נענועי הראש המתוזמנים של להקת אלפא־ביתא ואת מיקסום הקצב התימני של כהן באותם רגעים, תקשיבו טוב טוב לעיבוד הכינורות. אם האדם שלצדכם לא מצליח להתרגש ממנו, עזבו את הבית. אין לו לב וסביר שיפגע בכם בקרוב. מכאן והלאה זה רק מתגבר. פזמון, ועוד פזמון, ועוד אחד, וסלאפים על הקונגוס וים כלי נשיפה שמשתוללים וזהו. לונג שוט. כפיים. תדליקו סיגריה, תלחצו ריפליי.