צליל דנין עושה פופ ישראלי-תימני עם העיניים לחו"ל. ריאיון

צליל דנין מתפרצת כרוח סערה לבית קפה ביפו. בין סשן אצל קוטנר בגל"צ לסיבוב תליית פוסטרים ברחבי העיר, היא לא מצאה זמן לאכול. "היה לא משהו אצל קוטנר", היא משתפת מיד, "הייתי רעבה מדי וקשה לי לתפקד כשאני מורעבת". הרעב הוא גורם מניע בחייה של דנין: בימים אלה היא עובדת על אלבום חדש העונה לשם הזמני "רעבה ועצבנית", ובמקביל מתכוננת להשקת המופע שלה בבסקולה – מופע פופ מהוקצע בשלוש שפות (עברית, ערבית ואנגלית), בליווי שני רקדנים, אמן וידיאו והופעות אורח של אביב בכר, לירון עמרם ומייסא דאו. בקיצור, באה לטרוף.

על הבמה היא מבטיחה אווירה תימנית עם השפעות יפניות: "ימאן־ג'פאן", לדבריה (ברפרור לא מכוון, ככל הנראה, למועדון המיתולוגי שעמד כמה דקות הליכה מאיפה שהבסקולה עומד כיום). על הכוריאוגרפיה אחראי אבי מצליח, על ההפקה טל יוגב ועל הניהול המוזיקלי עטר מיינר. הניימדרופינג לא עוצר פה: בהופעה תבצע דנין שירים מה־EP באנגלית שהופק בחלקו על ידי יקיר בן טוב (טונה, הקרטל) ובחלקו האחר על ידי רועי אביטל מגרדן סיטי מובמנט (שהפיק גם את טוטמו). "Oh My Love", שנטחן כרגע בפלייליסט יום של גלגלצ, מגיע מתוכו. היא תבצע שירים גם מ־EP אחר, בעברית, שהופק על ידי ספנסרוסו. בגזרת ההפתעות צפויים עיבוד חדש ל"אתה גומר אותי" מימיה במטרופולין (אה כן, גם שם היא עברה) והשמעת בכורה לשיר חדש שהופק על ידי שניים מאנשי טייני פינגרז.

"מבחינתי המופע הזה הוא היציאה הרשמית שלי לעולם. אני פחות מתחברת לקטע החומרי של הדפסת אלבום, אז אני מתייחסת אל המופע הזה כאל אלבום נושם", מספרת דנין. "זה מופע רצוף בלי עצירות ובלי 'היי, מה שלומכם ותודה שבאתם'. אני לא מתכוונת לדבר בכלל בין שיר לשיר, רק לתת פרפורמנס".

למרות החיבוקים שהיא מקבלת מגלגלצ, ששמורים בדרך כלל לאמנים מכמה תבניות מוגדרות מראש, דנין כולה זועקת חו"ל: מההפקה המוזיקלית המהודקת עד הקליפים המושקעים. בכל זאת היא עדיין נוטה להתעצבן כשמתפלאים שמי שעומדת מאחורי כל זה היא בחורה בת 28 מיקנעם. "זאת כביכול מחמאה גדולה", היא אומרת, "אבל יש בה משהו מזלזל מאוד בעשייה המקומית, וזה מה שמעצבן".

אפשר להבין קצת את הזלזול הזה. עד לא לפני הרבה זמן היה פה חתיכת ואקום.

"היה ואקום כי הקהל לא נתן לז'אנר הזה צ'אנס כמו שצריך. אני יכולה להעיד על עצמי שבמשך שנים היה לי קשה לומר בקול שאני אוהבת פופ, והיום זה מאוד טרנדי, מההיפסטרים ועד כולם". איזה ז'אנר זה בדיוק? בסופו של דבר זהו פופ (מבחינת הקלילות והקליטות), אבל עם טוויסט, רחוק מהוולגריות ומהווליום המוגזם שנפוץ במיינסטרים העכשווי. וכמובן, עם חיבור מקומי חזק. "בקיץ האחרון נסעתי להופיע בארצות הברית. הזמינו אותי ואת מייסא דאו, זמרת פלסטינית מדהימה שמתארחת אצלי במופע, לשיר ולעשות סדנאות לילדים במחנה של ארגון שלום במיין. משם המשכתי לניו יורק וללוס אנג'לס במטרה לבחון את הסצנה ולהיפגש עם אנשים מהתחום. יצאתי בתחושה מאוד טובה והרגשתי שיש לי מה להציע שם. אוהבים מאוד בארצות את כל הקטע המזרחי. דווקא כי האוזניים שלהם פחות רגילות לסאונד הזה הם מגלים המון התלהבות".

אז בקרוב את הולכת לייצא את הסאונד העברי־תימני שלך לארצות הברית?

"ייקח זמן עד שזה יקרה, אבל זאת השאיפה. אם כאן מקשיבים לביורק ולסיגור רוס באיסלנדית, אין סיבה שלא יאזינו למוזיקה בעברית בחו"ל. נכון שעברית היא לא השפה הכי קלה או סקסית שיש, אבל אני עובדת על לגרום לה להישמע ככה בעזרת ביטים סקסיים וטקסטים חצופים".

ספרי עוד.

"יש לי שיר שהמילים שלו הן 'בוא אליי עכשיו, בוא ונשתכר, נמאס כבר להרשים את כולם, נמאס להשתעמם'. אפשר לומר שזה הסיפור של הדור שלנו. העולם הזה קטן וכולם מכירים את כולם, אז אני לא באה לעשות רושם על אף אחד אלא רק רוצה לעשות את השיט שלי בסטייל".

אם כבר סטייל, בואי נדבר על כך שהאסתטיקה היא חלק משמעותי במכלול של העשייה שלך.

"אסתטיקה היא מה שמבדל אותך בתור אמן. זה מתחיל בלבחור את השיר הנכון, ממשיך בלבחור את המפיק הנכון ומסתיים בשיתוף הפעולה עם המעצב הנכון. אחד השינויים התפיסתיים החשובים שעברתי עם הזמן הוא להבין שאני יוצרת בכל המובנים. יש לי הרבה רעיונות ויזואליים שאפשר לתרגם אותם לקליפים, לארט ולגרפיקה – שזה למעשה האופן שבו מתקשרים את המוזיקה החוצה. תוך כדי כך אני מבקרת ועורכת את עצמי כל הזמן. למדתי לא להתאהב בכל דבר שאני עושה ולדעת להגיד לעצמי כשצריך 'וואלה, יצא חרא שיר'. זאת כנות רדיקלית אבל יש בה משהו מאוד ממקד ומקדם. לא יודעת, אולי בסופו של דבר הכל תלוי בכמה אני רעבה באותו רגע".

צליל דנין ואורחים, בסקולה, הרכבת 72 תל אביב, רביעי (11.1) 20:30, 65־75 ש"ח