רגל פה, רגל שם
אחרי שנים של כתיבה, החליט מבקר המוזיקה שלנו יואב בריל שהוא עובר לצד השני ומצטרף ללהקה. החוויות בתור מבקר שהפך למוזיקאי גרמו לו להסתכל על כל העסק בצורה שונה לגמרי. עכשיו הוא יושב עם חבר להקתו, עמית ארז, לשיחה על המתח בין הצדדים, על פרשנויות ועל חשיבות המילה הכתובה
על פניו, מוזיקאים ועיתונאים שייכים לשני מחנות נפרדים: משקיפים זה על זה במבט חשדני מעבר לגדר גבוהה. אלה אמנים רגישים וטהורים שעולים על במה ושופכים את לבם, ואלה טפילים מרושעים שמתחבאים מאחורי המקלדת עם חבילת חצים וקנאה בוערת. או ככה לפחות אומרת הקלישאה. אל עמדת הקלידים של הסיקרט סי, הלהקה הנוכחית של עמית ארז, הגעתי אחרי קילומטרז' די ארוך של כתיבה וביקורת מוזיקה ב־Time Out, שכרגיל אצל עיתונאים, נשענה רוב הזמן על ספקולציות דמיוניות לגבי האופן שבו עושים אלבומים, ועל הרושם המוטעה שבצד השני של המוזיקה הכל מכוון ומנומק בדיוק כמו אצל הפובליציסט המושחז ביותר. אבל מה שאתה שומע כיצירה שלמה הוא לא פעם תאונת שרשרת שמתחילה במיקרופון שנשבר, ממשיכה באולפן שנסגר ומסתיימת בכסף שנגמר – שרשרת של אילוצים פרוזאיים שזוכים אחר כך לאינסוף פרשנויות מוזרות. וישנו גם הגילוי שהמרחק בין מחנה היוצרים ומחנה המתווכים לא כל כך גדול בסופו של דבר, ואת שניהם מאכלסים אנשים עם נוירוזות די דומות – תלות גדולה באהבה של זרים, נטייה קנאית לסדר את המציאות מחדש וקורטוב של דכדוך. כיוון שהביטוי "גילוי נאות" אפילו לא מצחיק בהקשר הראיון הזה ביני ובין עמית ארז (יותר נכון אולי לקרוא לו גילוי עריות), החלטנו מראש שענייננו הוא פחות האלבום החדש של הסיקרט סי, שבו אני משתתף, ויותר היחסים המשונים של מבקרים ויוצרים.
ארז: "ראיתי השבוע ביוטיוב סרטון של אורי זוהר מרצה לתלמידים בסם שפיגל. והוא מספר שהוא היה על מטוס וניגשה אליו מישהו ואמרה לו: 'אני סטודנטית לקולנוע, וכתבתי סמינר – כזה עובי! – על חור בלבנה'. והוא אמר: 'אני מוכרח לשאול אותך, על מה כתבת שם?' והיא אמרה: 'על כל המשמעויות, והערבים והישראלים והמדינה', והוא אמר: 'אבל זה שטויות. היינו כמה חבר'ה שעשו שטויות, זה הכול בבל"ט. אני לא חשבתי על כל הדברים האלה, והיא כתבה על זה עבודה!'".
כן, אבל גם פסיכולוג עובד ככה. הוא נמצא שם כדי להקשיב לך ואז מחלץ ממך את התת מודע שאתה לא יכול לראות. אמנים תמיד רוצים להאמין שהביטוי שלהם הוא מקורי ומשקף את נפשם הטהורה, אבל יוצר הוא תמיד סך ההשפעות של הסביבה שבה הוא חי.
"זה מזכיר לי שקראתי דברים שכתבו עליי וחשבתי – זה מעניין, לא חשבתי על זה ככה אבל אולי באמת כתבתי על זה. וזה תמיד נורא כיף, כי זה מוכיח לי שהדברים לא מתחילים ונגמרים רק בי. שיש עולם ומלואו שבנוי מהרבה נדבכים ופרשנויות, מלא נכונים ולא נכונים, ולא משנה בכלל אם אני התכוונתי לאל"ף ולא לבי"ת. זה מנחם ומאפשר לך להרגיש שלא מדובר בחיים ומוות, זה מפרה אותך. אני יודע שאם היו נותנים לי לכתוב ביקורת מוזיקה הייתי יושב מול המסך נצח קטן, כי על כל מילה הייתי נכנס למלחמה עם עצמי – רגע, אני מעליב מישהו? ובעצם מי שם אותי לקבוע אם זה טוב או לא טוב? הייתי מפחד להתנשא. זה משהו שאתה מרגיש?".
המשוואה של מבקר ומבוקר היא תמיד קצת עקומה, כי נקודת המוצא היא שהכותב שווה יותר. אבל מי יודע, אולי זה בכלל כותב של שלושה כוכבים והאלבום טוב ממנו? בבסיס הביקורת יש התעלמות מאפשרות כזאת.
"יכול להיות שכתיבת ביקורת תורמת לכותב יותר מלקורא, כי הכתיבה פותחת נתיב לכל המחשבות שלו, מאפשרת לו לעשות סדר בחיים ולהצדיק למה הוא חושב כך וכך. בסופו של דבר הוא כותב לעיתון ואנשים קוראים אותו, אבל עיקר המשקל הוא בינו לבין עצמו".
וכשכותבים עליך ביקורת? לא יכול להיות שאתה נשאר אדיש.
"זה יהיה שקר גס להגיד שאין לביקורות השפעה. אם כותבים עליך משהו לא מחמיא אתה אוטומטית נכנס לשיח עצמי של התגוננות או צדקנות – שהכותב לא מבין מה עשית וכל מיני דברים כאלה. בשבילי זה תמיד היה מאוד מבלבל, כי מצד אחד כל הזמן אומרים לי 'אליוט סמית' וניק דרייק, אליוט סמית' וניק דרייק', אז אני הכי רוצה לשבור את זה מתוך תחושה שכבר לא ממש מקשיבים לי, דברים השתנו. מצד שני, כשאתה עושה שינוי כולם שואלים, למה השתנית? אני ממש זוכר שכשהוצאתי את 'Black Light', אלבום שברובו היה רק אני וגיטרה, היו ביקורות טובות מאוד, ואז התחיל תהליך מעניין שבו אני מוציא אלבום והתגובות מעורבות. אחרי כמה זמן האלבום האחרון הופך להיות האלבום שאוהבים, וכשאתה מוציא משהו חדש שוב שואלים איפה עמית שהיה באלבום הקודם. וזה תמיד מתהפך. אני לא יכול לצפות מה יגידו".
אני חייב להגיד שאנשים שכתבו על הלהקה בכל מיני פורומים ריגשו אותי יותר ממבקרים בעיתונים. אתה מגלה שיש בעולם אנשים אמיתיים שבאים להופעה ומתייחסים אליה, לא רק כאלה שעובדים בלכתוב על זה כמו כשמתרגלים לחשוב בעיתונות. ועדיין מפתיע לגלות כמה חשיבות המוזיקאים עצמם מייחסים למילה הכתובה. להקות יכולות למלא מועדונים, לקבל אהבה מהקהל, ובכל זאת לצלם לפייסבוק כל פסקה שמישהו שהם לא מכירים כתב עליהם במקומון כאילו זה דבר אלוהים. בעיקר אם היא מודפסת על נייר.
"נכון. זה משונה כי לדעתי היום ראוי יותר להתרגש מהאינטרנט מאשר מהעיתון, שנזרק אחר יומיים לזבל. אני חושב שהכוח של המילה הכתובה הוא קצת כמו המנהג הזה של אנשים לרסס את השם שלהם על קיר, כמו כלב שמשתין כדי לסמן טריטוריה. מילה כתובה זה משהו שקיים ואתה יכול להראות אותו – הנה תיעוד, כתבו פה שאנחנו טובים! אתה לא יכול לעשות אותו הדבר עם בנאדם שעמד מולך שעה בהופעה. כי זה קרה, אתה והוא ראיתם את זה, ואז שניכם התפזרתם".
הדבר הכי מצחיק שגיליתי הוא שמצד הקהל להקה נראית תמיד כמו חבורה מגובשת של אנשים קרובים, אף שלפעמים הפעם האחרונה שבה נפגשו הייתה בהופעה הקודמת.
"נכון, אתה מדמיין אותם הולכים יחד ברחוב כמו איזה גאנג, סטייל תפוז מכני. אבל זה בעצם יותר כאילו כולם נפגשים לשחק בארגז החול לכמה שעות. וכולם רוצים להיפגש בארגז הזה כי במהלך היום הם לא בהכרח עובדים במה שהם רוצים, ואז מגיעות הכמה שעות האלה שבהן הם יכולים לעשות מה שהם רוצים".