פאטבוי סלים מגיע לישראל ומספר מה הוא חושב על תל אביב

זה קורה בדרך כלל מול קהל של עשרות אלפי אנשים שיצאו מדעתם. הם קופצים ומנתרים, צורחים ומחייכים, מרימים את הידיים באוויר כאילו חייהם תלויים בכך. מולם על הבמה עומד גבר צנום ויחף בן 54 עם חיוך של גובלין, קופץ וצורח ומחייך ממש כמותם. קוראים לו נורמן קוק, קוראים לו פאטבוי סלים, ובכל פעם שהוא עולה לעמדת הדי.ג'יי זאת המסיבה הכי משוגעת בעולם. הביטו בו מנתר מאחורי הקונסולה ותראו אדם שבלע 12 אקסטות, שטף אותן עם בקבוק וודקה והסניף את רחבת הריקודים כולה. אמנם כיום הוא האדם הפיכח ביותר ביקום – אחרי שנגמל מאלכוהול לפני כעשור והפסיק עם השטויות – אבל המוח שלו עדיין מכויל על הניינטיז, על כל ההשלכות שבדבר.

שרשרת הלהיטים שהטיח קוק בעולם בסוף האלף הקודם הפכה אותו לאחד הסמלים הבולטים של מהפכת המוזיקה האלקטרונית. המבקרים הרעיפו עליו תשבחות והכתירו אותו כסופרסטאר די.ג'יי הבינלאומי הראשון, כריסטופר ווקן פיזז בקליפ הבלתי נשכח ל"Weapon of Choice", הסינגלים עפו לראש מצעד המכירות בזה אחר זה. לרגע אחד קצר פאטבוי סלים היה הדבר הכי לוהט ביקום. ואז נמאס לו.

"אני לא חושב שאקליט שוב אלבום אי פעם", הוא אומר בעליצות, "זה פשוט לא עושה לי את זה בשום צורה. לשבת בסטודיו ימים ולילות לא מתאים לאורח החיים שלי. אני מתקלט בערך 100 ימים בשנה, אני טס המון, ובשאר הזמן אני רוצה להיות בבית ולהיות אבא טוב ולא להתבצר עם מכשירים כל הלילה. אני לא מוזיקאי, אני די.ג'יי".

מה? אבל עשית מוזיקה מעולה. כולם אמרו.

"זה מאוד נחמד מצדך ומצד כולם, אבל בסך הכל שיחקנו עם ציוד ועם סימפולים באולפן. היה בזה היגיון כשאפשר היה לעשות כסף מאלבומים וסינגלים, אבל העידן הזה נגמר. אני לא צריך להוציא אלבום חדש כדי שיזמינו אותי לתקלט בפסטיבלים, אז בשביל מה? אין לזה שום אפיל מבחינתי".

כי אתה לא רוצה להיות מגה סלבריטי כמו שהיית?

"אולי. זה היה משעשע בהתחלה, אבל מהר מאוד ראיתי איך דברים יכולים להשתבש. אתה רואה כוכבים גדולים שרק רוצים להיות יותר גדולים, יותר מעריצים, יותר תקשורת, יותר כסף, יותר מהכל. והיה גם רגע קצר שנסחפתי לתוך זה. תפסתי את עצמי בזמן".

לא בא לך לפוצץ את העולם עם עוד איזה "רוקפלה סקאנק" לוהט אחד?

"לא. בכלל לא. זה מאחורי. אני איש של מסיבות. אני נהנה לגרום לאנשים לרקוד ולאבד את זה. אני עושה את זה במועדונים של 400 איש ובפסטיבלים של 400 אלף איש. זה מה שאני אוהב לעשות, וכל עוד רוצים שאמשיך לעשות את זה אני לא רואה סיבה לעשות שום דבר אחר".

ראיתי את הסט שלך בפסטיבל גלסטונברי האחרון, וכל כך נהנית שם שקשה היה להאמין שאתה לא לוקח שום דבר.

"כן, כן, אני שומע את זה כל הזמן. אבל מאז שנגמלתי מאלכוהול אני באמת סטרייט אדג'. כל מה שאני צריך זאת מערכת סאונד גדולה וקהל שרוצה לחגוג ואז קורה לי משהו, איזה קליק במוח שמעביר אותי למצב תודעה מסיבתי. אם אתה רוצה לעשות את זה לאורך זמן, די הכרחי שתפסיק עם כל השיט. אני מאוד ממליץ".

אתה בכל זאת משלב לא מעט מהמוזיקה שלך בסטים שאתה מנגן.

"פה ושם, בנגיעות קטנות. אני לא מנגן סט של הלהיטים הגדולים, לא נראה לי שבשביל זה הקהל מגיע. אני משלב אותם לכמה שניות במיקס כדי להעיף את כולם באוויר, אבל המטרה היא תמיד שתהיה מסיבה טובה ופרועה, זה לא ערב נוסטלגיה".

הנוסטלגיה של קלאברים מזדקנים לניינטיז היא משהו שאתה בז לו?

"בכלל לא, זה נחמד מאוד לזקנים כמונו. אלה היו זמנים אדירים. אבל הקהל שמגיע לפסטיבלים, לפחות בחלקו, רק נולד בניינטיז. וכשאומרים שהסאונד האסיד־האוסי עושה קאמבק, למשל, זה עניין של נוסטלגיה מזויפת, כי הסאונד הזה אף פעם לא נעלם. זה פשוט אומר שלא היית במסיבה טובה כבר עשר שנים".

בשנים האחרונות שיתפת פה ושם פעולה עם תקליטני EDM גדולים, אבל גם ירדת לא מעט על התופעה. איפה אתה עומד לגבי הסיפור הזה?

"אני אמביוולנטי. העובדה שבארצות הברית סוף סוף נפתחו לתרבות הדאנס זה דבר גדול וזה סידר לי הרבה עבודה שם, אז אני לא יכול להתלונן. הם לא באמת מבינים עד הסוף את הקטע וחלק מהכוכבים בסצנה שם הם באמת וואנקרים חסרי כישרון, אבל אולי הם עוד יבינו, אולי זאת התחלה".

סטרייט אדג'. פאטבוי סלים (צילום יח"צ)

קראתי שיש לך שיטה שלפיה אתה מחליט אם לתקלט איפשהו או לא.

"כן, חמשת ה־Fים. כל גיג צריך לעמוד לפחות בשלושה מהחמישה: First, Favour, Fun, Finance ו־Food".

אילו מהחמישה יש לך בתל אביב?

"זו פעם ראשונה שאני אתקלט אצלכם, אז זה ה־First. זה גם סוג של טובה לסוכן שלי, אז יש Favour. הצד של הפיננסים מכוסה, די בטוח שיהיה פאן ושמעתי שהאוכל אצלכם מעולה, אז יש סיכוי לחמש מתוך חמש".

אתה פודי?

"הו, כן, זה מגוחך. אני מתחנן לחברים שלי שיפסיקו לקנות לי ספרי מתכונים וגדג'טים למטבח. הם כאילו, 'מה אפשר לקנות לנורמן? אה, הוא אוהב גורמה! נקנה לו את הספר החדש של ג'יימי אוליבר!'. יש לי כבר עשרה עותקים, תודה. אבל זה באמת פקטור גדול מבחינתי. פעם קבעתי לעצמי גיג בברצלונה רק כי רציתי לאכול באל בולי".

נו, והיה טעים?

"אוי אלוהים, כמה שהיה טעים. כל ביס הזכיר לי שיש לי את העבודה הכי טובה בעולם".

פאטבוי סלים, האנגר 11 נמל תל אביב, ראשון (12.3), פתיחת דלתות ב־16:00, 249־429 ש"ח