בגוף אני מבינה

ספרה של ד"ר רוני הלפרן "גוף בלא נחת", עוסק בתיאוריות פמיניסטיות מפורסמות ובשבעה רומנים שנכתבו בידי סופרות ישראליות כגון יהודית קציר, אלונה קמחי ואורלי קסטל־בלום. באמצעות קריאה משולבת בין שני סוגי הטקסטים הלפרן יוצרת משחק דיאלוגי שמפעיל את המוח והנפש ופותח דיון אינטלקטואלי הכרחי על מקומו של גוף האישה במרחב הפעולה. על אף העיסוק בתיאוריות מורכבות מאוד חובה על כל אישה קוראת להתנסות בדיון הנשי שמציע הספר בחתירה להגדרה עצמית. ד"ר רוני הלפרן (50) היא ראש החוג ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל ומרצה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל־אביב.

את כותבת בהקדמה לספר על מחיצות שצריך למוסס בין התיאוריה לספרות. למה בעצם צריך לערב בין התחומים?

"לדעתי אי אפשר להפריד בין תיאוריה שדנה בנשים בכלל או תיאוריה שעניינה ספרות נשים לבין יצירות ספרות שנכתבות על ידי נשים וחלק ממה שהן עושות זה לספר סיפור של נשים. יצירות שמעמידות במרכזן גיבורה נשית וחוקרות איפה אנחנו נמצאת כנשים, איפה הגוף שלנו נמצא, איפה אנחנו מונחות בתוך העולם הזה. יש קשר בין סוג המחשבה שהביאו לעולם מקינון ודבורקין (פעילות פמיניסטיות נודעות) לבין האופן שבו אני יכולה לאתר את ההיגיון הזה אצל אלונה קמחי. ואם אני לא אקרא את קמחי כשהטקסטים התיאורטיים האלה נמצאים בחזקתי אני ארוויח מהספר שלה פחות. התיאוריות פותחות לי אפשרויות בתוך הטקסט שלה, הן מאפשרות לי לראות רבדים שבעין בלתי מזוינת לא אצליח לראות. מצד אחר, כשאני קוראת ספרות נשים אני מבחינה שהיא מטעינה את התיאוריות בחיים. היא הופכת תיאוריות ממשהו מאוד מופשט למשהו שעוסק בחיים של נשים בשר ודם".

המאבק על ייצוג הגוף הנשי עדיין רלוונטי לתקופתנו?

"הגוף הנשי עדיין נוכח בתרבות הפופולרית בעיקר דרך הייצוגים המוגבלים והמחפצנים שלו. את נתקלת בייצוגים של הגוף שלך ובאפשרויות שנגזרות ממנו בעיקר דרך המדיה. שם אומרים לך איזה נשים יכולות לדבר ובאיזה תנאים הן יכולות לדבר מעל מסך הייצוגים. הגוף הוא עדיין מחסום עבור נשים ועבור הגברים הוא לא. איש לא שואל את לונדון וקירשנבאום מה מידות הגוף שלהם ואיש לא מציב את זה כתנאי לדיבור – וטוב שכך כי הם אומרים דברים נהדרים. אבל זו דוגמה לאופן שבו גוף אינו מחסום כאשר מדובר בדיבור הגברי. בנוסף, עדיין יש את החוויה הפרטית של כל אחת מאיתנו ובה הגוף שבו אנחנו נמצאות עומד לביקורת ולעולם לא יהלום את התקן של הסדר. לכן להגיע לתוך טקסטים שמדברים מתוך האסתטיקה של הגוף המבוזה ולהבין שיש מתנגד לאותו סדר זה רחוק מלהיות מובן מאליו בעיני".

הגוף שלנו כל הזמן עומד לביקורת דרך עיניים גבריות אבל זה תהליך שנשים מקיימות ומעבירות מאחת לשנייה.

"נכון, כי צווים דכאניים עובדים רק כאשר הם מנוסחים בתרבות בתור הגיון טבעי, אסתטי ומוסרי. מי שדואגות לקיום הצווים בהרבה מן המקרים הן האימהות שמשמשות כסוכנות הסדר. בתוך התרבות הנתונה אם את רוצה בטובת בתך ואת רוצה שהיא תמצא מקום של אישור בתוך הסדר היא חייבת לקיים את תנאיו וכך את מחנכת אותה – להיות רזה, להתחתן ולהביא ילדים. גם חלק מהתחרות שאנחנו מכוונות אליה לפי שיטת ה"הפרד ומשול" הגברית היא לראות אם אנחנו עומדות בסטנדרטים דרך השוואה לנשים שסביבנו. להגיד על מישהי שהיא יותר שמנה ממני זה סממן של התחרות שנזרעת בין נשים כדי לשמור על היחס שלהן אל מול כוח גברי. התרבות שמארגנת את המבט שלנו אל מול הכוח הגברי בכמיהה ובנהייה לא מאפשרת לנו לאתר ולזהות את האופציות שנמצאות במרחב שבין נשים לבין עצמן וזה מרחב שנפתח למשל כשאת קוראת ספרות של נשים. נוצר דיון פנימי – המבט של הקוראת נפתח אל נשים אחרות".