ליקוי חמה

"זוז, אתה מסתיר לי את השמש" של אופירה הניג משלבת בצורה נפלאה בין אסתטיקה לפוליטיקה

17 בנובמבר 2013

*****

"זוז, אתה מסתיר לי את השמש" הוא פרויקט תיאטרלי פוסט דרמטי, מה שאומר שהדרמה וסיפור העלילה משחקים בו תפקיד משני, וההתרחשות הבימתית נבנית כעולם אפשרי המבוסס על יחסים נסתרים בין המבצעים ובינם לבין החלל. המופע גם אינו מנסה לשכנע את הצופים שמה שמתרחש על הבמה הוא מציאות המופרדת מהם באמצעות קיר רביעי בלתי נראה, אלא מכתיב למבצעים להיישיר מבט אל הקהל בחלק ניכר מהזמן. החומר שאיתו עובדים כאן הוא טקסטים אוטוביוגרפיים של אמנים, כשהמיזנסצנה אינה מבקשת לאייר או להמחיז את הטקסטים, אלא להכניס אותם למעין מעבדה אנושית מודעת לעצמה, אסוציאטיבית ומשוחררת שמאפשרת לקהל לחשוב, להרהר, אבל גם להתרגש. תיאטרון מהסוג הזה הוא משהו שרואים בשנים האחרונות לא מעט בחו"ל, בעיקר בגרמניה, ואין ספק שהוא פותח בפני אמנות התיאטרון אופק מרתק. בארץ התיאטרון הזה נראה זר ומוזר, למרות העובדה שמדובר בתרופה חיונית ביותר למחלת הקיטש הבורגני והבידור הקל שמתחזה לקלאסיקה כבדה, שמתפשטת על פני במות ארצנו.

במאית המופע אופירה הניג, אחת היוצרות המרכזיות של התיאטרון הישראלי, כבר הקריבה בעבר לא מעט למען החופש להתנסות. אחרי שאיבדה את משרתה כמנהלת האמנותית של אנסמבל הרצליה, היא הלכה על כל הקופה ורקחה, בתמיכת ארבעה תיאטראות עצמאיים מאירופה, עבודה שאף תיאטרון רפרטוארי בארץ לא היה מאפשר לה להעלות. המורכבות האסתטית פוגשת בעבודה תוכן פוליטי טעון, שמעמת בין לבטים של אמנים כמו היינה, לורקה, רוברט קאפה ולני ריפנשטאל עם הלבטים של האמנים הישראליים העכשוויים, אשר תוהים לגבי יחסיהם עם השלטון, עם בעלי המאה ועם הקהל.

צפו בקטעים מההצגה:

דבר נוסף שקשה להתעלם ממנו ב"זוז, אתה מסתיר לי את השמש" הוא נוכחותו של הממד האישי. אופירה הניג תמיד הייתה אחת היוצרות הפחות "רגשיות" בתיאטרון הישראלי, והאתגר בצפייה בהצגותיה נבע לרוב מהתעקשותה ליצור ניכור בין הקהל להתרחשות הבימתית. דווקא בפרויקט הנוכחי, שהוא ללא ספק הכי מאתגר שלה מבחינה אסתטית, הניג מעמידה על הבמה דמות של מספרת (רבקה נוימן) שהיא ייצוג ישיר שלה, זאת מתוך הבנה שאי אפשר לדון במקום האמן בחברה בלי להכניס את עצמה פנימה. הטקסטים האוטוביוגרפיים בחלקם שהניג שמה בפיה הופכים את המופע הנוכחי לעבודה הכי אישית, הכי חשופה והכי מרגשת שלה. החיבור בין האסתטיקה האוונגרדית המרתקת לממד האישי המרטיט הופך את "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" ליצירה נפלאה וייחודית שחובה לחוות.