תעבדי על זה, כלבה

לנוכח הרומן המתמשך של דור האינטרנט עם רשימות דירוג זה עלול להישמע מוזר, אבל רוב מבקרי המוזיקה שאני מכיר ממש לא אוהבים לחלק ציונים. הפירמוט המחודש של שיטת הציונים ב־Time Out, מהלך שמבטיח מהיום ביקורות מדויקות ברמה מילימטרית, הוא הזדמנות טובה להודות כמה מופשט העסק הזה שמתרגם יחסים עם אלבום (או ספר, או סרט) לשורה תחתונה ומספרית. כשאתה נותן פרפקט 10 זה כמובן כיף גדול – אין כמו הנפת שלט כדי לוודא שאף אחד לא יפספס יצירה גדולה. כשמדובר בציון 1, זה כבר עניין עקרוני שקשור פחות למוזיקה ויותר להבעת עמדה ערכית. הבעיה מתחילה עם כל המספרים באמצע שמכריחים אותך להכיר במקומם של יחסיות ושל הֶקשר.

האם אלבום חדש של ג'סטין ביבר צריך להישפט מראש תחת תקרת ציון נמוכה רק כי הוא לא הרוק המחוכם של גריזלי בר? או שביבר אמור להימדד רק מול חבריו לז'אנר הטין פופ, וכל עוד הוא ממלא את תפקידו – הרקדת בנות 15 ומכירת מיליון עותקים – הוא זכאי לאותו ציון מושלם בדיוק כמו נדיה קומנצ'י? ועוד משהו לגבי יחסיות ותזמון: ההערכה שאלבום זוכה לה תמיד תהיה תלויה במה שבמקרה נשפט לצדו באותו שבוע, קצת כמו שפקטור הקבלה ללימודים מחושב לפני ממוצע הציונים של אותה שנה. לא הוגן אולי, אבל ככה זה עם מדע מדויק.

למה בכלל נסחפנו לתוך ההסברים האלה? לפני שלושה שבועות יצא "Artpop" של ליידי גאגא, אלבום יעיל ולא עמוק במיוחד שלמרות הניסיונות להקשיב לו באוזן הכי רדודה בכל זאת התברר כסוג של טראש מאכזב. ואז הגיע החדש של בריטני ספירס, ופתאום הכל נכנס לפרופורציות. מי יודע, אולי ליידי גאגא במונחי 2013 היא סוגה עילית. נכון, ידוע שהחיבה לבריטני מגיעה תמיד עם לא מעט אירוניה – את בריטני אוהבים דווקא בגלל הכלום שהיא (אם ליידי גאגא בטוחה שהיא עושה "אמנות", אומרים אנשי ספירס, לפחות אצל בריטני אין שום יומרה והכיף הוא טהור ואמין) – והאופי הנוח ללישה אכן הוציא מבריטני כמה רגעים זוהרים של פופ בחסות מפיקים מזדמנים – אבל עם "Britney Jean" כבר נהיה קשה מדי לדבוק בגישה הזו על בסיס מוזיקלי כל כך תפל וחסר אישיות. עם קצת מאמץ עוד אפשר ליהנות מ"Work Bitch", שיר עם טקסט טיפשי ואטיטיוד כל כך מלאכותי שקשה שלא לסמפט אותו, אלא שאיתו מגיע אלבום שלם שאפילו לא מנסה להסתיר את עבודת השיוף המסיבית שנעשתה כדי להפוך את ספירס היגעה למשהו שנשמע כמו זמרת.

אין שורה באלבום שנשמעת כאילו הוקלטה בטייק רציף, אף הברה שנחתה על התו הנכון (תודה לאל על האוטו־טיון), והטריק היחיד שכן נרשם בשנים האחרונות על שמה של ספירס, אותו פזמון המנוני בהברות מקוטעות שנהגה בלהיט "Till the World Ends", מנוצל כל כך הרבה שאפילו וויל איי אם מתחיל לדמם מהאוזניים. נכון, זו בסך הכל בריטני. וכן, מאזן הרווחים של חברות התקליטים תלוי היום באלבומי להיט כאלו שלא יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים מיותרים וממקסמים את המובן מאליו. אבל כשמשווים את הפופ של מדונה ובנותיה הרוחניות לתקופה המקבילה של הז'אנר לפני עשור – עידן הנפטונז, "Slave For You" ו"Toxic", אי אפשר שלא להגיע למסקנה שהמיינסטרים האמריקאי נהיה מקום די מבאס.