האנשים שמאחורי מועדון הברקפסט מסכמים עשור

המדרגות השחורות מובילות אל המרתף. אתם אולי יודעים איך נכנסתם, אבל אין לדעת איך תצאו. דיסקו. יהיה דיסקו. זו ספק הבטחה, ספק רמז מטרים. תור בשירותים. נתאפק או נתחכם? אפשר לנסות לגנוב את התור ואפשר לחפש תא אחר. אבל התא הימני הכי שווה. את זה כולם יודעים, לא רק אתם. וכל מי שיודע את זה כבר זומם עליו.

זה לא נחשב אם אתם לא שיכורים וזה לא נחשב אם לא עשיתם שם ילדים, וזה לא נחשב אם לא עשיתם שם דברים שאסור וזה לא נחשב אם לא ביקרתם בחדרים מסווגים. זה מרגיש כמו לדהור על אופניים חשמליים בכביש באין כניסה, נגד הרוח, ואי אפשר להפסיק ואי אפשר לחשוב בהיגיון, כי נורא כיף כשהרוח מרביצה בפנים. ויש שם הכל – חוץ מהיגיון.

אורי הוכמן, סנדק

מהר, מהר. לפני שזה מתחיל!

נתחיל בהלצה: בחור אחד מסדר לעצמו שורות בשירותים של הברקפסט. לפתע הוא שומע נקישות עצבניות בדלת. הוא פותח ולתוך השירותים קופץ בחור אחר שאומר לו: "תעשה לי מהר שתי שורות לפני שזה מתחיל". הבחור הראשון מסדר לו מיד שתי שורות. הבחור השני מסניף אותן במהירות, ושוב אומר: "תעשה לי מהר עוד שתי שורות לפני שזה מתחיל". הבחור הראשון מסוקרן, מבוהל וממושמע מכין לו שתי שורות נוספות. הבחור השני מעלים את השורות במהירות, ושוב חוזר על דבריו: "מהר, מהר תעשה לי מהר עוד שתי שורות לפני שזה מתחיל!". לבחור הראשון נמאס מהעסק הזה. הוא עוצר הכל ושואל "מה זה כל המהר מהר לפני שזה מתחיל? למה דפקת בדלת? אני מכיר אותך? מי אתה בכלל?!". עונה לו הבחור השני: "אוהוההו, הנה זה מתחיל!".

רבות הפעמים שבהן מצאתי את עצמי בסיטואציה של הבחור הראשון, וכשהמצב היה קשה – לצערי גם בסיטואציה של הבחור השני. הייתי מוצא את עצמי בין כתלי השירותים מנהל שיחות אינטימיות על הילדות, על המשפחה ועל בנות הזוג, או שיחות פילוסופיות על עתידו של העולם וסוד קיומנו עם אנשים שלא הכרתי, ולא ראיתי אחר כך שוב לעולם. בבוקר שלמחרת לא זכרתי מהשיחות האלו כלום. מה שכן, זכרתי שדיברנו שם על דברים חשובים. השירותים השחורים של הברקפסט היו מהשירותים היפים, המרווחים והסקסיים שנראו במועדונים של תל אביב. היה שם תור שהשתרך לאורך המדרגות ובו עשרות אנשים שלעולם לא היית יכול לנחש אם הם מחכים לסטוץ, לאורגיה, או סתם "להתעורר". את כמה מחבריי הטובים הכרתי בתור הזה.

כשנפתח הברקפסט, אדם הורוביץ, ידידי מנעוריי, הכיר לי את שותפיו – דוד וקתי. החיבור בין שלושתם עבד כמו קסם. קתי היה על הסלקציה בכניסה, דוד פיקד על הכל, ואדם ישב שיכור על הבר ודאג לזמן אורחים מעניינים. בקיצור, הוא היה אחראי על ה"רוח" של המקום, כולל החלק האמנותי של מה שנקרא "לופט גשפט". בהתחלה הייתי יושב איתם על הבר עם עוד חבר או שניים ולא האמנתי שהקונספט המוזר הזה יתפוס. היו אז אפילו כאלה שחשבו שזה מקום שמגישים בו ארוחות בוקר. והפלא ופלא – ללא יחסי ציבור השמועה עברה מפה לאוזן וכל אנשי הרוח והאמנים הכי מדליקים התחילו לפקוד את המקום. הברקפסט (שבגלל שבילינו בו כל ערב נהגנו לכנותו "חוג המקרמה שבמתנ"ס"), היה מתמלא ברוקדים בין ארבע לשש בבוקר, והיינו עוזבים אותו בצהריים, כמו ערפדים, עם משקפי שמש, כדי שלא ניצלה באור החמה.

על קירות המקום היו תלויות תמונות פורטרט של כל שועי עולם והפיגורות שמשלו לאורך ההיסטוריה בקולנוע, במוסיקה ובפוליטיקה. יום אחד הודיעו לי דוד, אדם וקתי: "הצבנו על הקיר בבר בקבוק וויסקי שממנו תוכל למזוג לעצמך ולאורחיך כמה שתרצה". לבקבוק הזה קראו אז "הוויסקי של הוכמן היפה". עליתי בסולם הדרגות. הרגשתי כמו נסיך.

מאוחר יותר נכנסו הברמנים – דודי, יהודה, ליאור ואורי – כשותפים, ונתנו למקום איזון, דם צעיר ולב חם. לילה אחד הגעתי וגיליתי תמונת פורטרט שלי תלויה על קיר הבר בין כל הכוכבים שמסביב. זה היה בשבילי יום חג, באותו יום הפכתי למלך.

היה שם גם אחד שמכר דברים טובים, אבל בגלל שהיה לו רק "דרעק" כולם כינו אותו "חייך, אכלת אותה!". כשהמצב היה קשה והמצוקה בפתח הייתי ניגש אליו ושואל אותו: "תגיד, מה שיש לך שם, זה אמיתי או שזה פאה? גם אם זה פאה אני אקנה, רק תגיד לי, שאני אדע, מה אכפת לך?" והוא תמיד היה עונה: "הוכמן היפה, אל תבלבל ת'בובקעס, בטח שזה אמיתי!" ותמיד הייתי מופתע מחדש – זאת הייתה פאה! כמה שהיינו צעירים ונאיבים.

אורי שטרק, אב רוחני

זה המקרו שהשתלב עם המיקרו

בפינגוויון של שנת 1982 הרגשתי שהגעתי לבית שלי. הרגשתי כאילו כל מה שהיה עד אז לא נכון. היו אז גם כל מיני מועדונים, כמו הקולוסיאום, שניסו לתת לך משהו שלא היה בדנ"א שלך. אבל בפינגווין הכל הרגיש לי נכון. לא מתאמץ ולא מאלץ ולא מאולץ. אותו דבר בדיוק קרה לי כשנכנסתי לברקפסט. הבנתי שאני עומד להיות שם כל יום ושזה המקום שלי. זו הייתה תחושה חזקה מאוד. השלם היה גדול מסך כל החלקים. זה המקרו שהשתלב עם המיקרו. זה היה המקום הכי נכון, המקום הכי מדוייק, ובכל פעם שיצאתי ממנו כבר רצית לחזור אליו. היה במקום הזה שילוב אולטימטיבי. הכל בול, בינגו, כמו פאזל שמתחבר. ועזבו אתכם מחוויות איזוטריות ספציפיות. אני רק יכול להגיד שכל ערב היה לי באמת כמו שצריך להיות – מדהים מגניב, והברקפסט מבחינתי הוא תל אביב.

אנה לנדסמן, ברמנית

אז מה היה ולא היה לנו פה?

לכאורה עשור הוא כברת דרך ארוכה, ואנו תופסים אותו כמו את הנצח. אך במקרה זה ניתן לסכם – כפי שנהוג במקרים מהסוג הזה – הזמן עובר מהר כשנהנים. אם בכל זאת נתעקש לנתח, מוטב שנפרוש את ההיסטוריה לרוחב, ונתבונן במבט פנורמי על מה שהיה וגם על מה שלא היה. היה: שפע תוסס של בליינים המבקשים מפלט מרענן מהקונבנציות דמויות המגה־ברים ששלטו באותו זמן בעיר. לא היה: שום צורה של מדיה סוציאלית, מה גם שהיה נדמה שהיא אינה חסרה לאיש. בדיעבד, חוקי המשחק היו שונים עד כדי אבסורד ממה שאנחנו מכירים היום, ובכל זאת, כבר בימים הראשונים לפתיחה כולנו הרגשנו בשינוי. המקום הזה הצית את הניצוץ שכולנו ייחלנו לו, כדור שלג שלרבות הימים הפך למפולת קולוסאלית המגדירה מהיסוד את חיי הלילה של תל אביב המודרנית. והנה אנחנו עומדים בפני יום הולדתו העשירי, ואין זה רק עוד יום הולדת של מקום, כי אם יום הולדת לדור שלם של זיכרון קולקטיבי המורכב מאהבה למוזיקה וריקודים עד אור הבוקר. ולמעשה, כל מה שאני באמת רוצה לומר, זה תודה על עשר שנים של כיף לא נורמלי.

אהל עדן, די.ג'יי, ליין מיסשייפס

לכתוב טקסט מפוכח על הברקספט זה כמו לשתות וודקה בשעת ריצה

רציתי לכתוב משהו אישי על הברקפסט, אבל אני לא רוצה לגלוש לפלילים. הברקספט הוא כמו איבר שנמצא אצלי בעומק הגוף, משהו דומה לטחול. אני לא רוצה לחטט שם יותר מדי, זה עלול להיות מלוכלך. כל מי שרוצה להרגיש את הברקספט צריך להתלכלך. מי שלא מתלכלך כהוגן, לא יעריך אף פעם כמו שצריך את הניקיון.

המין האנושי קיים רק שלושים אלף שנים. הברקפסט קיים הרבה יותר. הוא היה כאן לפני כולנו והוא יישאר הרבה אחרינו. אף חור שחור לא יצליח לבלוע אותו. אפילו לא גדעון סער. הברקפסט הוא פריט הכרחי בכל מערכת שמש. הרבה מאוד לילות תל אביבים נעו סביבו, תרים אחרי נקודת המגוז שהכל מתכנס אליה, מזמרים את התקווה של תל אביב. הרבה מאוד לילות הסתיימו כשאף אחד לא עמד דום.

לא כתבתי יומן בשנים שבהן עשיתי את ליין המסיבות של המיסשייפס, וגם לא בתקופה הארוכה שבה שימשתי כתקליטנית במועדון. הזיכרונות שלי מהמקום קבורים יחד עם שלכם, במצולות של הברקפסט. יבוא יום ולא יגלו אותם. הברקפסט הוא שירה שלא נכתבת.

לכתוב טקסט מפוכח על הברקספט זה כמו לשתות וודקה בשעת ריצה. לא שלא יצא לי לעשות את זה. בשנות ה־70 אפשר היה להציג ציור של רפי לביא ולהגיד שזאת תל אביב. הברקספט הוא הציור של תל אביב של שנות האלפיים. שרבוט תל אביבי קולקטיבי.

הברקפסט הצליח לעשות מה שמעט מאוד מקומות מצליחים: להפוך לאידיאה. לקואורדינטה במרחב. הרבה מאוד זוגות התחתנו בשירותים של המקום. דוד טור וצוות הווי הקרחנה שלו, שעבד סביבו במהלך השנים והקיז הרבה דם, יזע ודמעות, ראויים לקבל את מפתח העיר לכל בית שתבנו בעתיד, גם אם בסופו של דבר תשכחו היכן החבאתם את תוכניות הבינוי.

ראפה נאמן, סלקטור

"תמצא מקום, הכסף עליי"

יום שלישי, 2:30, אברקסס.

דוד טור: "לאן ממשיכים מפה?".

אני: ״השתגעת? אין מקום בעיר בשעה הזאת שיש בו יותר אנשים ממה שיש כאן ועכשיו".

דוד טור: ״אז אני אפתח מקום כזה לכל האנשים שהם כמונו ואין להם לאן ללכת בשעות האלה. אני רוצה מקום שבו לא אצטרך להיחשף לשמש, שאגיע אליו ב־2 בלילה ואצא ממנו לפני הזריחה. תמצא מקום, הכסף עליי".

הדיאלוג הזה התנהל בשלהי ימי הלנסקי, כשדוד חיפש את האתגר הבא. שנתיים לפני כן קיבלתי טלפון מדני, מתווך דירות מגבעתיים. היה לו חלום – לפתוח בר. לא הייתה לו טיפת מושג בכל מה שקשור לחיי לילה, אז הוא התחיל לברר בעיר על אדם שיכול לעזור לו להקים את הפרויקט החדש שלו ברוטשילד 6 בתל אביב – דאנס בר בשם "אקו". עד היום אין לי מושג מי הפנה אותו אליי. שיתפתי פעולה עם דני ועשיתי שם כמה ערבים. אחד מהם אפילו הצליח מאוד. זו הייתה תקופה שבה התפוצצו אוטובוסים באלנבי, ממש מטר משם. החלטתי לעזוב, ומיד אחריי גם דני החליט לוותר ולהשתמש בכישורי התיווך שלו. הוא מכר את ה"אקו" לקבוצה של רוסים שפתחו שם מועדון. שנה וחצי אחר כך עבר שם דוד טור והבין שזה המקום המושלם לבצע בו את זממו. שלושה חודשים אחרי אותו יום שלישי באברקסס נפתח הברקפסט קלאב – המקום שבו השמש לא זורחת לעולם.

בשבוע הראשון המקום היה ריק. דוד אמר שהגעתי מוקדם מדי אבל עשה לי סיבוב והסביר על פאר היצירה. רק מי שהכיר את החלל הקודם יכול היה להבין עד הסוף את גאונותו של האיש. ממקום שקירותיו היו מצופים קרמיקה, הוא הפך למגרש המשחקים שבו כל המתקנים הנחוצים לרווקי ורווקות העיר.

כל אחד שמכיר את הברקפסט יכול לנחש בקלות שהסיור של דוד התחיל בשירותי המועדון, שבהם היה כל האבזור המתאים לסקס זמין ודברים אחרים. השירותים כוללים מראות על התקרה כדי שבשעת משגל אפשר יהיה לשפוט את הביצועים מזווית ראייה נוספת, ידיות אחיזה משני צידי האסלה לתמיכה מירבית ואביזרים נוספים.

בשלושת השבועות הראשונים היה הברקפסט דל בבליינים. כששאלתי הסביר דוד שאם הוא רוצה אז ב־SMS אחד יעמדו אלף איש בחוץ, אבל זה מקום שבנה בשביל עצמו, ואין לו שום בעיה להיות בפורום מצומצם שכולל אותו, אותי, את הברמן ניקולא ואת עודד אורן. כולם יודעים מה קרה ברגע שהקהל הבין למה התכוון המשורר. זה היה המקום הראשון בעיר שבו התנגן אלקטרו לראשונה בתנאים טובים יותר משל מוסך בדרום העיר, עם שירותים שבורים ורצפה מלאה בשתן. אין ספק שאהל עדן ומשה קוטנר, שהיו על העמדה בעצמם, לא האמינו שזה יכול לעבוד טוב כל כך מחוץ למסיבות המחתרתיות.

יש לי אינסוף סיפורים וחוויות מהמקום הקסום הזה, אבל כל מה שאני יכול לעשות הוא להודות לדוד, לאדם הורביץ, לליאור מלכה, ליהודה אהרון וכמובן ליניב קתי, לדודי אורן, לג׳קי ולכל המעורבים ביצירה. מזל שיש מקומות כאלה שמאפשרים לאנשים לחיות בפנטזיה לפחות עד הזריחה, ולהשתחרר מהמציאות המלחיצה והיומיומית במדינה הזאת. למרות איך שזה נראה מבחוץ לפעמים, דווקא כאן השפיות עדיין קיימת.

חגיגות העשור לברקפסט קלאב: חמישי, 9.10, 23:00, החתול והכלב. שישי, 10.10, 24:00, הברקפסט קלאב