תוגת הבוהמה: הלקוחות הקבועים סופדים לקפה תמר

ביום העצמאות האחרון יושביו הקבועים של בית הקפה קיבלו את הבשורה. קפה תמר, אולי המוסד התל אביבי הוותיק ביותר כיום, סוגר את שעריו לאחר 74 שנות פעילות. בחודש יוני הקרוב תוגש כוס הקפה האחרונה. התמונות של רבין, עמוס לביא וקניוק יסודרו בארגזים, והנוסטלגיה תפנה את מקומה לבניין מגורים שעתיד להיבנות במקום. לא מעט נכתב על אודות הקפה ("גרה בשינקין" מאת יאיר לפיד הוא הדוגמה הידועה ביותר), והרבה מאוד נכתב על שולחנותיו. קפה תמר שימש כבית לעשרות יוצרים, בהם עיתונאי "דבר" (שהמערכת שלהם שכנה בסמוך אליו), נתן אלתרמן, יורם קניוק, שמוליק קראוס, עמוס לביא, מאיר פיצ'חדזה ורבים אחרים. אם הרשימה הזאת מעוררת בכם אסוציאציות מורבידיות, זה לא במקרה. גם הקיר החיצוני של בית הקפה הלך והתמלא לאורך השנים בתמונותיהם של הלקוחות הקבועים שהלכו לעולמם, ובשלב מסוים זכה לכינוי "קיר המוות".

שרה שטרן ובעלה אברהם החלו לנהל את בית הקפה בשנת 1956, אך המקום עצמו היה קיים משנת 1941. בשנת 1966 נפטר אברהם, ושרה, שלימים זכתה לכינוי "השריף של שינקין", תפסה את הפיקוד. מי שהודיעה על סגירת המקום היא נכדתה, ח"כ איילת נחמיאס ורבין מהמחנה הציוני. בהודעה שמסרה המשפחה נכתב: "קפה תמר הוא ביתה הראשון והשני של משפחתנו, הפרטית והמורחבת. במשך 60 שנה, בגשם ובשמש, פתחה שרה את בית הקפה והוא היה מקום בו הייתה השליטה הבלעדית והברורה. רחוב שינקין לא היה רחוב מעניין אלמלא השילוב של עיתונאים מעיתון 'דבר' הסמוך, פוליטיקאים שבאים לנהל ענייניהם ואנשי תרבות ואמנות שקבעו בבית הקפה את ביתם. הקירות המיוחדים של בית הקפה, אילו יכלו לדבר, היו מספרים את סיפור גלגולה של העיר תל אביב מעיר בחולות למרכז התרבות הישראלית. היום הראשון בו בית הקפה לא ייפתח יהיה קשה מאוד עבור משפחתנו, אך זה הדבר הנכון. נתגעגע מאוד לבית הקפה ויושביו".

"אני אוהב את שרה כיוון שאני יודע כמה קשה לנהל מקום שלחלק מיושביו יש אגו מלגו". רוני סומק. צילום: איריס נשר

הסופר דודו בוסי, מיושביו הקבועים של המקום, מספר כי הוא וחלק מהלקוחות מנסים לדחות הקץ: "יש דיבור של כמה מפליטי הקפה לארגן קואופרטיב תחת ניהולן של המלצריות. כל אחד ישים סכום כסף כדמי חבר וככה ננסה לכסות את ההוצאות. עד שבעלי הנכס יקבלו היתר לבנות, נוכל לקנות לעצמנו עוד שנה וחצי בבית שלנו, והפעם שרה תהיה אורחת הכבוד".

אך בוסי מודע לכך שהסגירה בלתי נמנעת, גם אם יוזמת הקואופרטיב תתממש. "הסגירה לא נעימה, אך צפויה. האמת שהופתעתי שזה לא קרה קודם לכן. שרה אמנם צעירה ברוחה, אך אם קשה לנהל בית קפה בגיל 20 תתארו לכם איך זה בגיל 90", הוא אומר. "מובן שזה עצוב, הקפה היה הבית השני שלי ב־12 השנים האחרונות, שם נמצאת החברותא הקבועה שהצטמצמה והלכה עם הזמן בנסיבות טרגיות, ועכשיו – עם הודעת הסגירה – נתלש עוד משהו מהבשר".

השריף של שינקין. שרה שטרן בקפה תמר. צילום: דן ברונפלד

"אני לא מוכן להספיד את המקום הזה", אומר הסופר והמשורר מתי שמואלוף. "אני מתפלל לעוד רגע בקפה, שהזמן יעצור ויהיה דומם כמו גזע העץ החתוך שניצב בלב הקפה. בניגוד למיתוסים ולדימוי שדבק בו, קפה תמר הוא מקום שבו כולם שווים וכפופים לשרה, לא משנה אם אתה משורר תפרן בתחילת דרכך או ראש העיר. חוץ מכל אנשי התרבות שהיו לקוחות שלו, יש בו דברים קסומים שכבר כמעט לא קיימים, כמו חבורת השחמט שנפגשת לשחק באופן קבוע, וברגע שהיא מגיעה כולם צריכים להפסיק לעשן ולהיות בשקט".

"הידיעה על סגירת קפה תמר הגיע אליי באחד מימי פסטיבל השירה הנפלא של בואנוס איירס", מספר המשורר רוני סומק. "ידיעה כזאת קשה בכל מצב, אך היא קשה ביותר בעיר כמו בואנוס איירס שבה כל בית קפה מתגנדר בסופרים שישבו או יושבים בו. קפה תמר הוא מתנ"ס. אפשר לשתות את לגימת הקפה הראשונה ליד השולחן הפנימי המוסתר בגזע עץ, את השנייה ליד השולחנות המחוברים קרוב לסטיקרים כי פגשת שם חבר, ואת הלגימה האחרונה בחוץ כי החבר המעשן שלך רוצה שתצטרף אליו", הוא ממשיך. "הגעתי לשם בפעם הראשונה כדי לפגוש את יורם קניוק, ואחרי שעה כבר הרגשתי שאני יכול להבריג את הכיסא שלי לרצפה. שרה הייתה בצבא הבריטי והביאה משם מבט שיכול לחורר פנים; היא הייתה בנהלל והביאה משם את הפורמייקה של שולחנות חדר האוכל; היא הסתכלה ברוקנ'רול שרקדו בשינקין ולכן שערה לפעמים נצבע בסגול. אני אוהב אותה כיוון שאני יודע כמה קשה לנהל מקום שלחלק מיושביו יש אגו מלגו. אני מכיר את טוב לבה ויודע שלפעמים היא מאכילה את מי שזקוק בלי לדווח על כך לקופה הרושמת. ויותר מכל: היא פסיכיאטרית היודעת אחרי דקה למי לחתום על תעודת שפיות ולמי לא. כמה חבל, פתאום הכל הופך נוסטלגיה".

"אני מתפלל לעוד רגע בקפה". מתי שמואלוף. צילום: יולי גורודינסקי

גם הסופרת והתסריטאית אביה בן דוד העבירה לא מעט שעות בקפה תמר. מדי שבוע נהגה לפרסם פורטרט שלה ושל שטרן, שאותה היא מכנה "מלכה". "בישראל אין מקום לגיבורי תרבות. לא כי חסרות הנפשות הפועלות שמקדישות את חייהן לתחומי התרבות, אלא כי אין מערכות ואנשים שיכירו בהם ככאלו. קפה תמר היה מקום מפלט לנפילי תרבות, לעתים רגע לפני היעלמם", היא אומרת. "המזגן תמיד היה מכוון למשהו שהרגיש כמו 18 מעלות, הכל היה קפוא. כל כך הרבה מהזיכרונות שיש לי משם קשורים לאנשים שכבר אינם. יותר ספרות עברה ידיים בקפה מאשר בספרייה עירונית. תמיד מישהו או מישהי הגיעו עם יצירה חדשה. המקום היה שריד אחרון בהרבה מובנים. שריד של שינקין כרחוב שריכז בתוכו את כל מה שטוב בעיר – מהאוזן השלישית לחנות הספרים העצמאית ששכנה שני מטרים מהקפה. קפה תמר היה המקום שאפשר היה להיות מוקפים בו ביהודה עמיחי, אורי ליפשיץ, יורם טהרלב ועוד ועוד. קשה לספוד למקום כמו שקשה לספוד להרבה מהאנשים שהיו קשורים אליו. אני בוחרת להתעלם מהעובדה שהוא לא יהיה פתוח, כמו שאני בוחרת להתעלם מהעובדה שחלק גדול מחבריי שם אינם. הכחשה אמורה להיות שלב חולף, אך מניסיוני זה שלב שאפשר, ולפעמים מוטב, להישאר בו".