האגף הפנימי: ההופעה של קניה ווסט הוקדשה בעיקר לקניה ווסט
חרף כמה תקלות ומגבלות, ההופעה של קניה ווסט באצטדיון רמת גן אתמול (רביעי) הצליחה להיות מחזה מעניין וסוחף, שמספק הצצה לתוך הפסיכולוגיה הסבוכה עד אין קץ של ווסט. ביקורת הופעה
קניה ווסט עומד לבדו מתחת לגג עשוי אורות. רק הוא וסמפלר ה-MPC האהוב שלו. נגיעה באחד מהלחצנים משחררת תו פסנתר בודד בריפיט מונוטוני. אחת אחרת מוציאה דגימה של ריק ג'יימס צועק "Look at you". קניה משחק עם הכפתורים, בונה לאיטו את הביט המתמתח של "Runaway", עד לקטרזיס שמגיע עם התופים שסימפל מפיט רוק. הוא מחייך כמו שסיפרו לנו שהוא לא יודע לעשות ובעיניו ניצוץ. אותו ניצוץ שהיה שם לפני שני עשורים, כשהילד בן ה-18 משיקגו חיכה כל יום ליד בית המנטור שלו, No I.D. הוא כל כך נלהב, כל כך מתרשם מעצמו, שהוא חייב לעצור ולהתחיל את השיר מהתחלה – כי קניה ווסט מופיע רק עבור אדם אחד. קניה ווסט.
"הכאב הגדול ביותר בחיי, הוא שלעולם לא אזכה לראות את עצמי מופיע" אמר בעבר קניה במהלך הופעה ב-VH1. אתמול בערב (רביעי) נדמה שקניה בנה את ההופעה שהוא עצמו היה חולם לראות. מגלומני כמעט כמו כל דבר אחר שעשה עד היום, אך בדומה לכל אקט אחר שלו – החשיבות העצמית מוצדקת. מעל הבמה הרחבה שהוקמה בתוך אצטדיון רמת גן הותקן מתקן האורות איתו הופיע ווסט במהלך הקיץ, בין היתר בפסטיבל גלסטונברי וב-SNL. סך הכל רשת פנסי תאורה שנעה מעל ווסט ומספקת לו כלא אורות מושלם – דימוי פשטני אך מושלם ליחס האמביוולנטי של ווסט לאור הזרקורים ואביזר מינימליסטי ומהפנט כאחד. ומתחתיו – אלוהים אחד.
תלאות רבות עברו על הקהל שחיכה לעלייתו הראשונה של ייזוס. החל מהבלגן והעומס הצפויים להחריד בכניסה, דרך המחסור התמוה של מופע חימום (סקנדל של ההפקה, שהבטיחה מופע ולא סיפקה שום הסבר להיעדרותו) ועד מוזיקת האמביינט האיומה שהקהל היה צריך לשמוע שוב ושוב, במשך שלוש שעות של המתנה. אך מרגע שאורות האצטדיון המסנוורים נכבו, ואורות הבמה המסנוורים נדלקו, עייפות החומר של הקהל התנדפה בן רגע. עם פתיח ההופעה העוצמתי שלו, שכולל מכה מהירה והצהרתית של "Stronger" ו-"Power", הקטעים המייאשים של פיליפ גלאס נשכחו.
לבוש בדגמ"ח צבאי אופנתי, שרשרת זהב עסיסית ונעלי אדידס לבנות ווסט התפוצץ לעבר שמי רמת גן. מקפץ בכל פינה על הבמה, נשכב מיוזע על הרצפה, צועק, מותח את גופו, מזדקף מיד בשנית ומסתער אל עבר יעד נוסף. הסטליסט, שכלל כמעט 30 (!) שירים מהרפרטואר הרחב שלו, היה מגוון, מעניין והמצליח לכסות את ששת אלבומי הסולו שלו, שני האלבומים הנוספים בהם השתתף ואף את האלבום הבא. ניכר שהוא בא לתת את כל כולו.
למעשה, במשוואה הזו הכול היה צפוי, למעט המשתנה שהוא קניה. הפיאסקו ההפקתי, הסאונד הבינוני מינוס כפי שנשמע ברוב חלקי האצטדיון, הקהל המיינסטרימי והצעיר להחריד. אתם יודעים, התלונות שאחרי. אבל קניה, שלא רואה הרבה מעבר לאף שלו, זיהה בעיקר את הקהל השמח, נלהב, קולני לחיוב ואוהד שזכה להיות בחלק הקדמי של הגולדן רינג. ועבור אותו קהל, ושוב – בעיקר עבור עצמו – הוא נתן חתיכת הופעה.
כשהכריז עם סיום ההופעה שהקהל שמולו הוא "הקהל הטוב ביותר של השנה", הוא כנראה פנה לעצמו. והוא באמת היה קהל מצוין. הוא חייך כשכולם ידעו את המילים, קפץ בהתלהבות שיא במהלך הביצוע האנרגטי ל"Blood on the Leaves" והתרגש כשביצע את כל "Jesus Walks" על ברכיו, מתוך כבוד לארץ בה ישו הלך. ניכר שאפילו התעצבן על עצמו כששכח כמה מילים או פספס את הכניסה לשיר (בביצוע כושל מאוד ל-"Love Lockdown").
רק שני אנשים עמדו איתו על הבמה. המפיק מייק דין (על תקן די.ג'יי) וטוני וויליאמס (כזמר ליווי) נחבאו אל הכלים במובן המילולי ביותר וברוב מוחלט של המופע היו כמעט בלתי נראים. זהו המופע של קניה ווסט – רק הוא וכלא האורות שלו. לא הסאונד, לא הקהל ולא הלחות עצרו את ווסט מלתת את ההופעה הכי טובה שווסט יכול לחלום לראות. מאיר רק עוד סיב קטן בסבך הבלתי אפשרי שהיא האישיות המורכבת ביותר בעולם הפופ כיום. קניה ווסט עומד לבדו מתחת לגג אורות. מולו עומד אך ורק קניה ווסט ומחייך כמו שסיפרו לנו שהוא לא יכול.