בגרות בלשון: "בת המקום" שוזר מחשבות על חריגות ותקשורת

שתי יצירות יש בספרה החדש והמצוין של לאה איני, "בת המקום": הרומן הקצר "בת המקום" והנובלה "ספרא". "בת המקום" מתרחש בפלורידה ומספר על סמוקי, אישה גדולת ממדים (118 ק"ג) העומדת לאבד את מקום מגוריה, לאחר שהאישה שבה טיפלה מאז הייתה ילדה, רייצ'ל סולומון, נפטרה והורישה את ביתה לבנה שעתיד למכור אותו. סולומון, האפוטרופסית של סמוקי, העבירה את האחריות עליה לבעל חוות תנינים מסתורי מהוואי, שאמור לקחת אותה תחת חסותו.

יותר משסמוקי דואגת לעתידה, היא דואגת לאחותה שרלוט, החזקה ממנה לכאורה, ולשני אחייניה, שלאחר מותה של סולומון, לא יוכלו יותר להשתמש בביתה כמקום מקלט. חשובה לא פחות היא משפחתה השנייה. סמוקי מרתכת כלבי ים מפסולת מתכות שהיא מוצאת במגרש הגרוטאות. יש מי שרואה בעבודתה של סמוקי אמנות, והיא כזו, אבל עבורה כלבי הים אינם פסלים אלא בני משפחה שצריך לדאוג להם.

על כריכת הספר נכתב שסמוקי מוגבלת שכלית, וכך גם מתייחסים אליה כולם, אך ככל שהסיפור מתקדם מתגלה שסמוקי מסוגלת לדאוג לא רק לעצמה, אלא גם לאנשים שהיא אוהבת ולכלבי הים שלה. התנהלותה בעולם מעידה על כוח ועל יכולת. המוגבלות שלה מתבטאת בתקשורת עם בני אדם, הנובעת מיחס שונה למילים. נדמה שהיא מבינה מילים כפשוטן.

מילים ותקשורת הן אחד הצירים שמחברים את "בת המקום" ל-"ספרא" שבו לאה, נערה מבת ים, מגיעה בשנות ה־70 לתיכון פרטי בתל אביב כדי לעשות בגרות עיונית, וכל מה שיש לה הוא כישרון יוצא דופן למילים. סמוקי מוגבלת בשימוש במילים ואילו לאה שולטת ומשחקת בהן, אבל עבור שתיהן שפה היא המסך והיא המתווך. המילים חוצצות בינן ובין העולם. בשני הסיפורים אנחנו רואים את העולם דרך עיני הגיבורות, דרך עיניה של סמוקי ודרך עיניה של לאה, וחוסר ההבנה של שתיהן שונה.

גם לנוכחות פיזית יש משקל רב בשני הסיפורים. השאלה המניעה את הסיפור הראשון היא מי יירש את הבית, והיכן תתגורר סמוקי. הנוכחות הפיזית של סמוקי ושל כלבי הים שלה היא בעיה, משהו שצריך לדאוג לו ולחשוש ממנו. סמוקי גדולה מדי וכלבי הים שלה רבים מדי. האמנות מוצעת כפתרון אך זה לא פתרון מספק למי שרוצה לדאוג לכל משפחתה, לכל כלבי הים העשויים מפסולת. הפסולת לא נעלמת וגם הפיכתה לאמנות לא תעזור.

לעומת סמוקי, לאה מרחיקה את עצמה מהעולם ומצמצמת את מקומה בו. הסיפור נפתח בנינוחות של מי שגופם ממלא את העולם, כמעט באופן טבעי, שאינם חוששים להותיר בו סימנים, כאילו הוא נועד עבורם להותיר בו עקבות, וללאה יש רק מילים, רק קול ללא גוף. לאה נעלמת ומתחבאת, מתחזה ומדברת בקול לא לה. אבל בסופו של דבר, ההתמעטות היא הניצחון שלה, היכולת לדבר בקול אחר, היותה סופרת.

השורה התחתונה: שני סיפורים מצוינים על חריגות, על נוכחות ועל אמנות.