אבודים בטוקיו
גיל אקרמן ביקר במסעדת TYO וגילה מקום חדש בעיר לאכול בו סושי איכותי. חבל שהשירות המבולבל קלקל מעט מהחוויה
אתחיל מהשורה האחרונה, המשמחת: יש סושי טוב בתל אביב. ותאמינו לי שזה לא דבר של מה בכך, שהרי הדבר קורה לעתים רחוקות כל כך. ועתה לחדשות בהרחבה: שני תנאים הכרחיים ונדירים מאוד במחוזותינו נדרשים ליצירת סושי טוב – דגה איכותית וזמינה במחירים שפויים וסועדים שאוהבים טעם של דג נא. לגבי הדגים הסיפור די עצוב. להבדיל מרוב המקומות בעולם שבהם קיימת רגולציה בתחום הדיג – מה מותר לדוג, מתי, באיזה משקל על הדג להיות וכיו"ב – בארץ הדייג הישר בעיניו יעשה.
כך לעומת מדינות שמקפידות על הפיקוח, בישראל יוצאים לדוג בעונת ההטלה, וחדשות לבקרים עולים ברשת דגים מלאי ביצים, שלו היו זוכים לדחיית סיפוקים רגעית היו מגדילים את הכמות בים בצורה משמעותית.
והתוצאה עגומה: במקום לדוג לוקוסים, אינטיאסים או פרידות בגיל תיכון ובמשקל תלת ספרתי, הדייגים שלנו תופסים מכל הבא ליד בלי להניד עפעף, מה שמוביל לירידה קונסיסטנטית בכמות הדגים בים. וכשהכמות יורדת המחיר עולה, ואז דגי ים איכותיים הופכים יקרים מדי לצרכן, והמסעדות (ברובן) מפסיקות לעבוד איתם ועוברות לדגי יבוא. וזה ממש חבל, כי חופי ישראל משופעים בדגים ממשפחת הצניניתיים (דוגמת איטיאס וטרחון), הנפלאים לאכילה כסשימי.
האלמנט השני הוא החך המקומי. בפולין ובמרוקו לא אכלו דגים חיים, ולכן רוב הישראלים מתקשים עם טעמו הישיר של הדג. המוצא מהברוך הזה הוא תחפושות מרתיעות כטריאקי, ספייסי מיונז וסושי עם מוצרלה. גלגלו משהו בתוך אצה ואורז והוא כבר יקבל חותמת רבנות. ואם כבר מטביעים את הדג ברוטב, אז למה להשתמש בדגים יקרים?!
המצב העגום הזה מוביל לכך שבארץ לא קמות סושיות פר אקסלנס המגישות 100 אחוז סושי עילי, אלא יותר ויותר מסעדות "יפניות" שסושי הוא רק אלמנט נוסף בתפריט שלהן. מסעדת TYO שנפתחה בחלל שאכלס את מסעדת השוק מונטיפיורי 7 היא אמנם מסעדה מהסוג השני- הפאן יפני – אך בשינוי מהותי אחד: היא מגישה חומרי גלם מעולים. כל מנות הסושי והסשימי שאכלנו ב־TYO היו טובות בהרבה מהנורמה המקומית.
איכות הדגים הייתה משובחת וכך גם הטיפול של הסושי מאסטר המקומי, יאמה סאן, בדגים. הדגים היו טריים ורעננים, האורז לא היה מתוק מדי, האצה נצנצה וההגשה הזכירה מקומות אהובים בניו יורק. גם עיצוב המסעדה ופס הקול היו נעימים והזכירו את טרנד העיצוב הנוכחי של מסעדות הז'אנר בסוהו. כל אלה היו אזכור נוסף לכך שלאחר שנים של ניסיונות לגייר אוכל גבוה ממדינות רחוקות, התחילו מסעדני ישראל להשקיע מחשבה גם בעיצוב הנעשה מעבר לים.
אכלנו שני רולים מצוינים: ספייסי טונה שלבקשתנו הוגש ללא מיונז, ואינטיאס ווסאבי. שני הרולים היו גדולים, בעלי כמות נדיבה של דג, מוגשים בצורה אלגנטית ונהנו מאיכות גבוהה מאוד של חומר גלם (אנחנו בעיצומה של עונת הטונות – חודש בשנה של דגים מרהיבים). אכלנו גם שלושה נגירים משובחים וטטאקי לוקוס נפלא – דג שנצרב מעט בשמן זית ושומשום והוגש עם עיגול צ'ילי חריף. שותפי אף הספיק להתענג על קונוס סלמון סקין שבאורח פלא לא היה ניתן להזמין ממנו עוד ("השף לא מרוצה מהאצות אז הוא עצר את המנה". מוזר).
שני עניינים מצערים: אמנם צוין מפורשות שמדובר בתפריט הרצה, אך במצב זה ראוי לגבות מחירי הרצה. ב־TYO לא שמעו על מנהג כזה, אף שיותר מפעם אחת פוספסו המנות שהן לא סושי. מנה שנקראה בתפריט דרגון טמפורה והייתה אמורה להכיל שרימפס, קלמרי, לוקוס וסקאלופס – חסרה לפחות שניים מן המרכיבים, ללא כל הכנה מראש מצד המטבח או הורדה במחיר. לא מגניב.
גם המלצרית שלנו הייתה כנראה בהרצה, כי למעט מנת סלמון שעליה המליצה בחירוף נפש אין פרט שלא זכה לתגובה: "אני אבדוק" ("סליחה, מה פירוש השם TYO?". "אני אבדוק"; "פירות הים אצלכם טריים?". "אני אבדוק"; "איזה סוגי סאקי יש לכם". "אני אבדוק"). ראוי שבעלי מקום שמשקיעים כל כך בכלי אוכל מרהיבים, מדים יפניים אותנטיים ועיצוב מתקדם ישקיעו מעט יותר בלימוד הצוות.
לסיכום: TYO היא מסעדה סושי ראויה שכולי תקווה שסועדי העיר יחוסו עליה, ייתנו לה לגדול בשקט ולא ידוגו אותה לפני הזמן. היא כבר תעשה את השאר.
חשבון בבקשה
סאקה חם – 28 ש"ח
סאקה קר – 28 ש"ח
מים מינרליים – 11 ש"ח
יקיטורי בלק קוד – 34 ש"ח
קונוס סלמון – 27 ש"ח
קרפצ'יו קובה ביף – 68 ש"ח
סלט סשימי – 58 ש"ח
טמפורה דרגון – 74 ש"ח
יקיטורי קובה – 28 ש"ח
ספייסי טונה – 72 ש"ח
אינטיאס ווסאבי – 72 ש"ח
נגירי טונה – 16 ש"ח
נגירי טורו – 14 ש"ח
נגירי אינטיאס – 16 ש"ח
טאטקי לוקוס – 64 ש"ח
2 אספרסו – 24 ש"ח
סה"כ – 634 ש"ח
המדרג
איכות האוכל – 8
שירות – 5
עיצוב ואווירה – 8
תמורה לכסף – 7
סה"כ – 7