אוחנה טוען שהמאבק הגאה נגמר. איך זה שאנחנו ממשיכים להיפגע?

מירי רגב ואמיר אוחנה גוזרים קופון על הקהילה באוויטה (צילום: יח"צ)
מירי רגב ואמיר אוחנה גוזרים קופון על הקהילה באוויטה (צילום: יח"צ)

מעמדת כוח קשה לראות את האנשים הקטנים: הנער שהותקף ליד ביתו או הטרנסית שנזרקה מביתה, אפילו לא את היעדר השת"פ מצד משרד החינוך. המאבק לא נגמר

6 בדצמבר 2020

אמיר אוחנה הוא לא "הומו מקצועי". איך אנחנו יודעים? ובכן, בראיון אתמול בחדשות 13, טענו השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ואלון בן זוגו, בין היתר, שהמאבק הגאה נגמר, בערך; שיש אנשים שמתפרנסים מ'לתדלק' את המאבק, שמעמידים פנים שהוא לא נגמר; שאם יש משהו להשלים במאבק, פונדקאות היא החוליה החסרה. צריך לומר את זה בצורה ברורה: ככל שזה נוגע לקהילה הגאה – לא היתה מילה אחת של אמת בראיון הזה.

אתחיל בגילוי נאות – כמנכ"לית חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל, אני חלק מאותן 'לסביות מקצועיות' ש'מתפרנסות מהמאבק' – רק שכבר כאן מתחילים אי הדיוקים. פרנסה זה שם קוד למשכורת השחוקה שמרוויחים עובדים בארגונים חברתיים. אמיר אוחנה ובן זוגו הם לא העניין פה ואין לי שום רצון לתקוף אותם באופן אישי. השר אוחנה גם סייע בשנים האחרונות בלא מעט תהליכים ומאבקים בתוך הכנסת למען הקהילה הגאה, ועצם היותו שר הומו הוא הישג אדיר שנזקף לזכותו.

הבעיה היא אחרת: יש לא מעט נשים וגברים בארץ שלא מבינים על מה המאבק הגאה מוחה. לכאורה, נראה שהמצב ממש טוב – באמת, אין מה להשוות את מצב הקהילה היום למצב שהיינו בו לפני 50 ואפילו לפני 20 שנה. ההישגים האלה הושגו בזכות עבודה קשה מאוד של ארגונים, פעילים ופסקי דין תקדימיים של בג"ץ. אלא שכמי שפוגשת כל יום עשרות בני ובנות נוער בכל רחבי הארץ, אני יכולה לספר שהמאבק הזה רחוק מלהסתיים. כל 4 שעות בממוצע מתקבלת במרכז הדיווח הודעה על אירוע להט"בפובי, ואם תעמדו במשך דקה במסדרון של כל בית ספר בישראל תראו זאת בעצמכם.

תמר יהל. צילום: יח"צ
תמר יהל. צילום: יח"צ

במערכת החינוך שבה אנחנו פועלות, בני ובנות נוער להט"ב סובלים מגילויי שנאה ואלימות סביב זהותם המגדרית ונטייתם המינית באופן יומיומי. רק 25% ממוסדות החינוך בישראל עוסקים ומקיימים תכניות בנושא. שלושה מתוך ארבעה תלמידים במדינת ישראל לא נחשפים לקיומה של הקהילה הגאה ב-12 שנות לימודיהם במערכת החינוך. בחברה הדתית, החרדית והערבית תכניות כאלו הן נדירות ביותר. כבר שנים שמשרד החינוך לא נענה לדרישתנו לפרסם חוזר מנכ"ל המעגן את הזכויות של בני ובנות הנוער שלנו ולהטמיע תכניות וחומרי לימוד המקדמים סובלנות כלפי הקהילה. כל יום שבו לא מתפרסם נוהל כזה, מאפשר לאנשי הצוות בבית הספר לפעול כרצונם, להוציא תלמידים מהארון בפני צוות המחנכים, התלמידים וההורים ואפילו לשלוח אותנו לטיפולי המרה.

אמיר אוחנה, אתה הומו

המאבק הגאה לא נגמר ולא קרוב לזה. רק הבוקר פורסם על צעיר מתל אביב שהותקף ברחוב מתחת לביתו בשל זהותו המינית. זהו לא אירוע בודד, אלא אירוע מוכר ויומיומי עבור רבים מאיתנו, שחווים תקיפות והטרדות, וסופגים יחס לא מקצועי ואפילו מבזה מצד אנשי מקצוע. זו גם הסיבה לכך שרבים מהקהילה שלנו נמנעים מלקבל טיפול בריאותי ונפשי מה שמוביל לתחלואה פיזית ונפשית גבוהה יותר בקהילה.

מעמדת הכוח לא תמיד ניתן לראות את האנשים הקטנים שסופגים אלימות יומיומית. את הנערה הטרנסית שנזרקה מהבית שלה ומוצאת את עצמה ברחוב, את הנער החרדי שמפחד לאבד כל מה שיש לו אם יצא מהארון, את הגבר הטרנס המשכיל והמוצלח שלא מצליח למצוא עבודה כי "המראה שלו יבלבל אנשים", את זוג הגברים שמתפללים לילדים ולא יודעים איך יעשו זאת, את הנערה הביסקסואלית שיועצת בית הספר שלה לא מאמינה שהזהות שלה קיימת ומנסה לשכנע אותה אחרת.

המאבק הגאה רחוק מלהיגמר, המובילים אותו עושים זאת לרוב בהתנדבות או בשכר זעום, ופונדקאות היא לא הסוגיה הראשונה בסדר העדיפויות שלנו. אנחנו עסוקים בביטחון שלנו ברחוב, באפליה שאנחנו חוות כשאנחנו מנסות להשכיר דירה ולא מצליחות, בקושי למצוא עבודה ובגב המשפחתי והקהילתי שנלקח לרבות מאיתנו בגלל זהותנו. אנחנו עדיין נלחמות על החיים שלנו, על היכולת שלנו לחיות בשלום ובביטחון. לצערי, אנחנו עדיין רחוקות מלהשיג אותם.