הפסטיבל לתיאטרון קצר יתקיים בשבוע הבא בצוותא, ויקדיש לז'אנר האימה מקצה של ארבע מחזות מקוריים חדשים. בן סגרסקי יצר אחד מהם והנה הוא מסביר מדוע הגיע הזמן שישראל תאמץ את הז'אנר - יש לנו חרדות וטראומות לאוורר - ולמה מתבקש שהתיאטרון יעמוד בחוד החנית המדממת
השמועה מספרת שאי שם, עמוק עמוק מתחת לאדמה, מתחת לרגליהם של רוכלי לונדון (מיניסטור) שאינם חושדים בדבר, בתוך מרתף אפלולי, הרחק מעיני האנשים ההגונים, ניצב השער לאחוזת קבר מסתורית בשם "צוותא 2". מי שיגיע לשם בשעות החשיכה, בסוף השבוע הראשון של דצמבר – כך טוענים המקומיים – יחזה במראות מסתוריים ובלתי אפשריים! חזיונות בלהה מסמרי שיער! נבואות עוועים שיביאו את האדם הפשוט לספו של טירוף מוחלט!
וזה, אם יורשה לי לומר, ממש ממש משמח.
אני מכור לאימה. זו אובססיה רבת שנים וחשוכת מרפא, ואני מוכן לצרוך את המנה שלי מכל כלי קיבול: ספרים, סרטים, אמנות פלסטית, בלדות גותיות, מחזיקי מפתחות מורבידיים. סוד הקסם בז'אנר טמון, עבורי, ביצירתיות הפרועה שהוא מעודד. החופש לקחת תרחישים אל קצה גבול הריאליה ומעבר לה. הז'אנר הזה מהווה את מגרש המשחקים שבו יוצרים מתחילים יכולים לנסות את כל ארגז הכלים שלהם, ולעשות את זה בלי פוזה – מותר להיות מלוכלך ומחוספס, מותר להיות משונה. זו ערוגה פראית וחסרת השגחה שמתגמלת דמיון, ולכן לא מפתיע שגם במאי ספקטקל כמו סטיבן שפילברג או פיטר ג'קסון התפתחו והבשילו בה, הרבה לפני שהמיינסטרים הסכים לאמץ אותם (ואף על פי שהם לא התקבלו לביים השנה הצגה במסגרת הפסטיבל לתיאטרון קצר בצוותא, תאלצו להודות בשם ההגינות שהם כן נחלו אי אלו הישגים).

במיטבה, אימה היא גם ז'אנר מרגש שמאפשר לאמנים להציף על פני השטח את הצדדים האפלים של עצמם ושל החברה סביבם. את הכתמים העיוורים המוסריים שלהם, את המבוכה המודחקת שלהם. לרוב הז'אנר מפגיש אותנו עם הצדדים האלה באופן מהנה, קתרטי ונטול שיפוטיות. בניגוד ל"דרמה חברתית", מנת הבית של התרבות הישראלית, הצופה לא מתבקש לאמץ עמדה חד משמעית ופסקנית על המציאות המתוארת. האימה אוהבת לבקר באיזורים המעורפלים, שבהם המובן מאליו מפסיק להיות מובן כלל וכלל.
ברחבי העולם הדומיננטיות של הז'אנר נמצאת בשיא חסר תקדים. סרטי אימה השתלטו בשנים האחרונות על הפסטיבלים הנחשבים ביותר וקוטפים פרסים שהיו שמורים בעבר ליצירות ריאליסטיות מלאות פאתוס. קולנועניות/ים כמו ג'וליה דוקורנו ("נא", "טיטאן") או רוברט אגרס ("המכשפה", "המגדלור") פלשו זה מכבר לפסטיבל קאן ומהלו את מי הריביירה בדם. ולא מדובר באופנה איזוטרית של מבקרים, אלא בז'אנר אהוב על הציבור הרחב – זה כנראה הז'אנר האחרון שבו סרטים מקוריים, שאינם מבוססים על חומר קודם, עדיין מביאים את הקהל בהמוניו לאולמות. לאור כל זאת, מצער מאוד שהתרבות הישראלית מפנה עורף לז'אנר. זה לא שחסרות לנו טראומות וחרדות לאוורר.

לכן זה אדיר בעיניי שפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, בניהולן שלתמר קינן ונעה שכטר, הקדיש השנה מקצרון שלם למחזות אימה קצרים. אנתולוגיה של ארבע מיני-הצגות, שמתפקדת כמגש מאזטים מגוון וססגוני של הפוטנציאל הגלום בז'אנר: החל מפארודיות פרועות ועד למותחני אווירה. בין ההצגות אורב לו גם מחזה שאני כתבתי, "אבנר כתפיים", צ'יזבט על זוג צעיר ומתוק ועל המילואימניק התמהוני שמפורר את חייהם בהדרגה. שלא תגידו שלא הזהרתי.
התיאטרון הוא, כמובן, מדיום מאתגר לסיפורי אימה. לקולנוע יש ארסנל טריקים לעכור את שלוות הצופה שהתיאטרון לא יכול להשתמש בו, כמו הבהלות פתאומיות או מפגנים של אלימות גרפית משכנעת. בעיניי זה אתגר מבורך, כי הוא דורש מיוצרים למצוא בתוך הדרמה, דרך הדמויות, את הגורם הקריפי המצמרר. אולי אפילו מתבקש שהתיאטרון יעמוד בראש חוד החנית של האימה הישראלית. אחרי הכל, במובנים מסוימים כמה מהקלאסיקות הראשונות של התיאטרון העברי – כמו "הדיבוק" ומחזות "הגולם" של ה. ליויק – הן מעשיות אימה לכל דבר.לא אכחיש, אני מקווה בכל לבי לראות אתכם בפסטיבל, כי מעבר להיותו אירוע מלא חדווה ערמומית וגדוש בכשרונות וברעב ליצור, רק אתם תוכלו להציל אותנו מלשחזר על בשרנו את סרט האימה המבעית, המטריד והאפל ביותר שנעשה אי פעם בישראל – "הקיץ של אביה".
>> ההצגה "אבנר כתפיים" תעלה במסגרת הפסטיבל לתיאטרון קצר, 8.12 עד 10.12,פרטים נוספים וכרטיסים כאן
