סשה ברון כהן מציל את "אלי", וזו סיבה מצוינת לצפות בה

הסדרה החדשה של נטפליקס, המגוללת את סיפורו של המרגל האגדי אלי כהן, היא כמו שיעור היסטוריה נחמד, אבל זאת גם הבעיה

סשה ברון כהן ב"אלי" ("The Spy")
סשה ברון כהן ב"אלי" ("The Spy")
8 בספטמבר 2019

בזמן שראש הממשלה בונה ספינים על הגב של "הנערים", רשת אמריקאית נוספת מציגה עיבוד משלה לסיפור ישראלי עם יוצרים ישראלים. הפעם מדובר ב"אלי" (""The Spy), מיני סדרה שיצר גדעון רף לנטפליקס, שרק לפני חודש וקצת הציג באותה פלטפורמה סרט על פי מבצע של המוסד, "אתר הצלילה בים האדום". סשה ברון כהן גידל שפם כדי להיכנס לנעליו של אלי כהן, המרגל האגדי בתולדות ישראל, כשלצידו שחקנים ישראלים בהם מוני מושונוב, אורי גבריאל ועמוס תמם. כולם – ישראלים, סורים, שוויצרים – מדברים כל הזמן אנגלית. ברדיו הסורי, בבית בבת ים, בפגישות עבודה של המוסד, בכל מקום. מביך אבל גם לא ממש מפתיע.

הסיפור המוכר לקהל המקומי נמתח על פני שישה פרקים בני כשעה, ולמרות שהיה אפשר בכיף לקצץ פה ושם התוצאה מהנה, מותחת ומעניינת למדי. אחרי שצולחים את ההתחלה המתישה מגיעים לעלילת הריגול המשלהבת, שבה כהן נמצא תמיד בסכנת חיים אבל יוצא שוב ושוב מנצח. הזהות הבדויה שלו היא של סוחר עשיר בטירוף שמגיע לראשונה לדמשק אחרי עשורים של גלות מפנקת בארגנטינה. בישראל כהן הוא בחור מוזר וגמלוני, עולה חדש שבמסיבות חושבים שהוא רק המלצר. הגזענות כלפי כל מי שנראה ערבי ממש לא עוזרת. בקרב הסורים הוא משגשג ופורח, שופע כריזמה ושופך כסף על כל מי שעומד מספיק קרוב אליו. מהר מאוד הוא הופך לאיש סודם של אנשי מפתח בממשל הסורי ומנצל זאת כדי להעביר מידע למפעילים שלו בישראל.

סשה ברון כהן מגלם את אלי כהן ב"המרגל"
סשה ברון כהן מגלם את אלי כהן ב"המרגל"

"אלי" היא כמו שיעור היסטוריה נחמד, אבל זאת גם הבעיה – היא לא יותר מתיעוד מושקע לסיפור היסטורי. היא סבבה, אבל היא הייתה יכולה להיות מצוינת עם קצת יותר שיוף והרבה יותר העמקה. היא מגוללת בצורה צבעונית אבל די יבשה את ההתרחשויות ההיסטוריות, נשענת על קלישאות כדי להבהיר דברים שהיא לא מרחיבה עליהם ומקשטת בתוספות שאין בהן צורך של ממש. אין בה תובנות של ממש על הסיפור או על החוויה של חיים כפולים, גם אין לה ערך רגשי משמעותי. ברגעים הכי חלשים שלה היא ממש מבאסת, אבל בחזקים היא לא יותר מבסדר.

הרבה מהכיף כאן נובע מההפקה התקופתית המרשימה, אבל גם היא נמצאת שם רק חצי מהזמן. במסיבות החשק בדמשק כולם לבושים בצבעים ובדוגמאות מלאות חיים, ערבסקות מעטרות מבנים מרשימים ברחובות ונשים צעירות מסתובבות סביב כדי שלגנרלים יהיה מה לתפוס ולישראלים יהיה על מה לצקצק. לעומת זאת, בישראל הכל אפור, פשוטו כמשמעו – ישראל מצולמת בגוונים של חום ואפור, כמו גלויה דהויה. למה? אולי כדי להדגיש את הפער בין העוני שממנו כהן מגיע לבין החיים המרהיבים שלו כמרגל. אולי זו אמירה יותר כללית ורחבה על הצנע והפשטות של ישראל הקטנה מול המדינות הערביות העשירות. ואולי זה בא להדגיש את הפנטזיה מול החיוורון של החיים "האמיתיים". אבל מה עשינו בזה בעצם, אם הפנטזיה כל כך יותר מפתה?

 

המתרחש בישראל הוא חלק מהותי מהסדרה, אבל זה חלק לא ממש מעניין. נדיה כהן (הדר רצון רותם) מטפלת בבנות שנולדו לה ולאלי בהיעדרו ונראית עייפה ועצובה. דן, המפעיל של אלי במוסד (נואה אמריך מ"האמריקנים"), עוזר לנדיה, ספק בגלל שהוא מאוהב בה ספק כדי לשכך את רגשות האשם. וישנה גם מאיה (יעל איתן), דמות מיותרת שנמצאת שם רק כדי שדן ייראה פחות כמו חרא של בן אדם, אבל משיגה את ההפך. נדיה בכל זאת יוצאת מכל זה עם כבוד, בעיקר בזכות השחקנית שמגלמת אותה, ויש גם הבלחות של רגש ועניין בסצנות בודדות, למשל במונולוג המפתיע של מוני מושונוב. חבל שדן ומאיה תמיד שם בשביל להוריד את הרמה. הם כתובים כל כך רע שהנוכחות שלהם לא מוסיפה דבר, רק גורמת לסדרה להיראות כמו מלודרמה רומנטית מעיקה.

אז בואו נחזור למי שדווקא עושה עבודה מצוינת – סשה ברון כהן. גם אם בהתחלה קשה שלא לחשוב על בוראט כששומעים את המבטא הישראלי וקשה לא לדמיין את פרדי מרקורי כשרואים את השפם, מהר מאוד כהן נבלע בדמות ועובר כמי שהיה יכול לעבוד על עשרות בכירים סורים שהוא רק עשיר חביב ונהנתן. לא תמיד הוא קולע בול, אבל כשהוא מועד זה כמעט תמיד בגלל התסריט ולא באשמתו. גם רגעים שהיו יכולים להיראות ממש מגוחכים עם שחקן אחר (אלי כהן מתפרק בזעם ואז אוכל בכעס לחם וחמאה) מצליחים כמעט לשכנע, בזכותו. זאת לא הדמות הלא־קומית הראשונה של כהן, אבל בהחלט התפקיד הדרמטי הגדול הראשון. ההצלחה שלו כאן מבהירה שזה גם לא יהיה האחרון.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"