אוי מאמא: כל המנות פה אקסטרה לארג', אבל הגודל לא קובע

מה היא אהבה? קרבונרה. אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן
מה היא אהבה? קרבונרה. אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן

אנחנו זוג שמדי פעם זונח את האפליקציות ויוצא לחפש מסעדות. ענבל על הרצף של טבעונות-צמחונות כבר 20 שנה, ועדי אוהבת מנות שהיו פעם בתזוזה. האתגר: למצוא מקום שיצליח לגשר בין הפערים הקולינריים ועל הדרך להימנע משבירת קופת החיסכון. והפעם: המוסד האיטלקי שהעמיס מנות ענק על חשבון הממ... כל השאר

כשעשינו את דרכנו אל מסעדת "אמורה מיו" האיטלקית, ידענו שאנחנו הולכות למוסד קולינרי ותיק, כזה שנחשב כאי של יציבות בין המוני המסעדות המתחלפות בבית משוגעים הזה שנקרא תל אביב. בתקופת הקורונה המסעדה עלתה לכותרות כאחת המובילות במאבק המסעדנים להקלות ופיצויים. הבעלים של המסעדה אף נקט בשביתת רעב כאקט של מחאה.

הכניסה לאמורה מיו בימי הקורונה. (צילום: דין אהרוני רולנד)
הכניסה לאמורה מיו בימי הקורונה. (צילום: דין אהרוני רולנד)

ביום בו ביקרנו במסעדה הקורונה הרגישה רחוקה מתמיד. המסעדה הייתה עמוסה ומלצרים צעירים התרוצצו לכל עבר במקום, שהשרה אווירה חמימה ומשפחתית, למרות שבעינינו כמות העיטורים והאקססוריז של תמונות, כלים ישנים ותחתיות בירה שמקשטות את הקירות והתקרה יוצרות תחושה של מסעדה תיירותית באילת של שנות התשעים.  גם התפריט ה"שמן" והמנות עצמן (שתיכף נגיע אליהן) נותנים ווייב של מסעדה כבדה שלא התאימה את עצמה לתל אביב של שנת 2022, ולהשלמת האווירה הנוסטלגית, מוזיקה של אלביס התנגנה לה ברקע. ואולי זה בעצם סוד הקסם?

>> בפעם שעברה שרפנו את החיך במרקייה תאילנדית נפלאה

התפריט מכיל אינסוף עמודים, ואיננו מותאם לאנשים לא החלטיים כמונו. עשרות מנות מכל קשת הפסטות, הפיצות, והריזוטות הקיימות בעולם ממלאות את עמודי האנציקלופדיה של "אמורה מיו". גם את הבשרים לא שכחו. כולם שם, אף אחד לא נשאר מאחור. רק אחרי התלבטות רבה הצלחנו להתמקד במספר מנות.

הישר משנות התשעים. אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן
הישר משנות התשעים. אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן

למנה הראשונה חלקנו "סלט אמורה"  (62 ש"ח)  שהזמנו בעצתה של המלצרית. בבסיסו תערובת חסות, והוא כולל קרוטונים, אגוזי מלך, פלפלים קלויים ועיטורי פרמז'ן ברוטב ויניגרט בזיליקום. תוך זמן קצר הר של סלט מכוסה בשלג של פרמז'ן הוגש לשולחננו. הסלט היה מרענן וקליל ונחוץ מאוד בסביבת כל הבצקים והרטבים שהגיעו בהמשך. האגוזים והקרוטונים הוסיפו קראנצ'יות נעימה. בסך הכל מנה טובה.

כמו שאומרים, ברומא התנהג כרומאי ובמסעדה איטלקית – הזמן פיצה. כך עשינו. הסכמנו ביחד להזמין פיצה מרגריטה (62 ₪) ללא תוספות כי פשוט זה הכי טוב. תוך מספר ביסים מועט מבטינו הצטלבו בהבנה שמישהו פה לא נהג בבצק בכבוד המגיע לו. הרוטב היה טעים, הגבינה הייתה איכותית, אך הבצק – הו הבצק – היה יבש וקשה והעיב על החוויה הכוללת של המפגש בין אדם ובין פיצתו.

תנו קצת כבוד לבצק, בסדר? אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן
תנו קצת כבוד לבצק, בסדר? אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן

בגזרה הצמחונית הוזמנה פסטה "ציה מרינה" (68 ₪) בגרסא הטבעונית שלה, שהכילה רוטב עגבניות, חצילים, עגבניות טריות, גבינת פטה טבעונית, זיתי קלמטה ובזיליקום. גם הפעם הגיעה לשולחן מנה במידה אקסטרה לארג' שמצאה ברובה את דרכה לקופסת הטייק אווי. מלבד העובדה שהפסטה הייתה מותאמת בעיקר לחובבי האל דנטה, המנה הייתה מדויקת בטעמיה. המליחות של הזיתים, המתיקות של החציל והחמיצות של העגבניות, ואפילו תחליף הגבינה המוצלח, כל אחד תרם את חלקו להצלחת המנה.

בגזרה הבשרית, בהמלצת המלצרית נבחרה פסטה "קרבונרה" (76 ₪) שהכילה רוטב שמנת, חזה אווז מעושן וחלמון ביצה. במקור, המנה הקלאסית מגיעה עם גואנצ'לה או בייקון, אך במקרה הזה הוגשה עם חזה אווז, דבר שלא הוסיף למנה, אלא בעיקר פגע בה. הפסטה עצמה הייתה עשויה כהלכה, אך הרוטב והבשר לא הצליחו להתרומם, והמפגש בינהם לא ריגש את החך.

גדול מהרגיל, אבל טעים? נו בסדר. אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן
גדול מהרגיל, אבל טעים? נו בסדר. אמורה מיו. צילום: עדי פועה וענבל קורמן

לקינוח הוזמן "נונו צ'סארה" או בשמו העממי פונדנט ובשמו העממי יותר – סופלה שוקולד (46 ₪). כשצוות המלצרים גילה שחגגנו באותו יום שנתיים ליום הנישואין שלנו, פונקנו בתוספת כדור גלידה "סמיפרדו שוקולד לבן" (שבמקור עולה 16 ₪) על חשבון הבית. גם הסופלה כמו שאר חבריו הגיע במידה גדולה מהצפוי, שזה כמובן דבר מבורך. אין דבר כזה יותר מדי שוקולד. בסך הכל הסופלה השאיר טעם מתוק לסיום הארוחה. ועם סיום הארוחה, אפשר לסכם את אמורה מיו בעזרת הביטוי המפורסם, "הגודל לא קובע". אריבדרצ'י.

הצמחונית: 3 כרוביות | הבשרית: 3 סטייקים
אמורה מיו, אבן גבירול 100, א'-ש' 12:00-23:00