"אני מעדיף למות מאשר שיהרגו אותי לאט". שלומי סלמון מאמורה מיו שובת רעב

מסעדת אמורה מיו באבן גבירול מוקפת שלטים, ובפנים שלומי סלמון (58) שובת רעב מאז יום שישי. הטלפון במקום לא מפסיק לצלצל, וסלמון עונה לשיחות של תומכים שמתקשרים לעודד. 

"ביום שישי בבוקר, כשהתעוררתי והבנתי שאני צריך לסגור את העסק, משהו בי נשבר. הלכנו לישון בידיעה שאנחנו פותחים, הזמנו סחורות ואז אתה קם, ובאישון לילה, כמו גנבים, הממשלה קיבלה החלטה לסגור", הוא מספר על ההחלטה לשבות רעב. "התרסקתי. דיברתי עם אשתי, ואמרתי לה שהחלטתי לשבות רעב, בגלל הטיפול של המדינה בעסקים שלנו". 

לפני 30 שנה הקימו סלמון (58) ואשתו סוזאנה את פיצה פצה. הם היו חלוצים בכל הנוגע להעסקת עובדים עם צרכים מיוחדים. עשור לאחר מכן, הקימו את אמורה מיו, מסעדה איטלקית שכבר נחשבת לאימפריה. שתיהן ממוקמות באבן גבירול. 

"אני לא מסכן. עבדתי קשה כל חיי והצלחתי בעבודתי", הוא כתב בפוסט שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו. "אין לי מה להפסיד יותר, הגענו לנקודת האל חזור. אני מעדיף למות מאשר שימשיכו להרוג אותי לאט. הנטל צריך להתחלק באופן שווה בין כל אזרחי המדינה, מאות עסקים נסגרים והמדינה לא מסייעת לעצמאים שקורסים. אני כולי תקווה שהמעשה שלי יסייע להביא לשינוי המיוחל ולהעברת הכספים שהובטחו ולא הועברו", כך הוא חתם את הפוסט שכבר זכה לאלפי לייקים ושיתופים ברשת. 

בזמן הסגר הראשון היו המסעדות של סלמון סגורות במשך חודשיים וחצי ללא משלוחים. 

בכל התקופה הזאת קיבלתם תמיכה במענקים?
"קיבלנו רק 20 אחוז ממה שמגיע לנו מהמדינה". 

פנו אליך גורמים מהממשלה עקב ההכרזה על שביתת הרעב?
"לא יצרו איתי קשר, ואני גם לא חושב שצריך. אין להם כרגע פתרון קסם לעזור". 

איזה פתרון יספק אותך בשלב הנוכחי ויגרום לך להפסיק לשבות?
"שכל מה שהובטח לעצמאים ימומש. הדבר השני, הוא שנראה אופק של פתרון. שהמדינה תביא איזה תוכנית. ברגע שאני אשתכנע שיש כיוון שהמדינה לוקחת, אני אשמח לסיים את זה. אני חייב לדעת שיש איזה אופק ולא לחכות עד שתעבור הקורונה. מספיק עם הזיגזג המטומטמם הזה". 

הכניסה לאמורה מיו (צילום: דין אהרוני רולנד)

פונים אלייך אנשים מאז הפוסט?
"המון אזרחים טובים מגיעים ומתקשרים אליי. חלקם אנשים שאני מכיר וגם כאלה שאני לא מכיר. באים לחזק ולעודד. מרגש אותי שהרבה אנשים באו מרחוק כדי לבוא ולתמוך. חשוב לי להגיד שאני לא מסכן ולא מחפש נדבות. אני רק רוצה שיתנו לאזרחים ולעם את מה שמגיע להם בכבוד. לקחו לי את הכבוד, פגעו לי בו. אני מרגיש שאני הולך על הברכיים, די, אין לי כוח לזה יותר, אני רוצה את הכבוד שלי". 

איך מתמודדים עם הריחות של האוכל הטוב במסעדה כשאתה שובת רעב וממשיך לעבוד, זה לא עינוי כפול?
"זה קשה, הריחות מטורפים, אבל אין לי ברירה. אני איש שנאמן למילה שלו, ולהבטחה שלו". 

מחר תסגור את המסעדה אם כך יוחלט?
"אם יהיו הגבלות שיאלצו לסגור אני אסגור. אולי אפתח משלוחים. אני פועל לפי ההגבלות וההנחיות".