זאת מלודרמת פשע. זה מיוזיקל. זאת יצירה קולנועית מקורית ופרועה

חוט נרטיבי מקובל במלודרמות נשזר סביב התמה של אימא שנאלצת לוותר על ילדיה, ובצערה מוצאת דרך להתקרב אליהם בלי לחשוף את זהותה בפניהם. זה היה הסיפור של הסרט "To Each His Own" מ-1946, שזיכה את אוליביה דה הבילנד באוסקר הראשון שלה. וזה גם הסיפור של "שרית" של ג'ורג' עובדיה מ-1974. הקולנוען הצרפתי ז'ק אודיאר לש את הנרטיב הזה באופנים מפתיעים בסרטו המקסיקני, שזכה בפרס השופטים בפסטיבל קאן, והוא תערובת ייחודית ומרתקת של תכנים וז'אנרים. הווה אומר, זאת מלודרמת פשע מוזיקלית שעוסקת בנושא בוער במקסיקו – היעלמותם של המוני אנשים שנחטפו על ידי הקרטלים.

>> כתבתי תסריט על זקן שהולך למות מבחירה. לא חשבתי על בראבא ועלי
>> קלאבינג: הדבר הכי טוב שאתן יכולות לעשות לעצמכן זה להקים בוק-קלאב

הסיפור עתיר התפניות והרבדים והטעון פוליטית של "אמיליה פרז" נראה כמו משהו שהיה יכול להיכתב על ידי פדרו אלמודובר, אבל הוא מבוים בחספוס האגרסיבי האופייני לאודיאר, שהוא, לטעמי, בכיר הבימאים הצרפתים של המאה הנוכחית. כמו ב"נביא" וב"חלודה ועצם", וגם בסרטו המוקדם "גיבור בזכות עצמו", אודיאר מגולל סיפור עם נימה מיתולוגית ושובל של אלימות על בריאה עצמית. וכמו ב"האחים סיסטרז" – המערבון הנהדר שלו מ-2018 שלא זכה להצלחה שהגיעה לו – אודיאר עובד כאן עם צמד כוכבות הוליוודיות, זואי סלדנה וסלינה גומז. אך הפעם הוא מפשיט אותן מהזוהר ומהשפה שבה הן (והוא) רגילות לדבר, ועוזר להן לברוא את עצמן מחדש כשחקניות.

סלדנה, שרשמה שיא כשחקנית הראשונה שכיכבה בארבעה סרטים שהכניסו יותר ממיליארד דולר (שני סרטי "אווטאר" ושני "הנוקמים"), מתגלמת מחדש כריטה מורה קסטרו, עורכת דין מוכשרת ומתוסכלת (היא שרה על התחת הגדול שלה) במקסיקו סיטי. שיחת טלפון מסתורית מזמנת אותה לפגישה עם ראש קרטל הפשע חואן "מניטאס" דל מונטה. מניטאס שוכרת את ריטה למצוא לה רופא מנתח שישחרר אותה מהגוף הגברי שהיא כלואה בו ויעניק לה חיים חדשים כאישה שהיא בפנים. השחקנית הטרנסג'נדרית הספרדייה קרלה סופיה גסקוין מגלמת היטב את מניטאס מעורר החלחלה, וגם את אמיליה פרז, האישה החדשה שצצה עם היעלמו.

הרופא המנתח, שנמצא דווקא בתל אביב, הוא מרק איווניר הישראלי. לא תראו בסרט את קו האופק של תל אביב (וגם לא של ערים אחרות שבהן העלילה נפרשת – הסרט צולם ברובו באולפן בצרפת) אבל כן תזכו להציץ על מערכון של שאולי ואירנה מ"ארץ נהדרת", שמשודר בטלוויזיה בחדרה של אמיליה בבית החולים. דמויות מרכזיות נוספות הן ג'סי דל מונטה (גומז מ"יש רוצחים בבניין"), רעייתו של מניטאס שמאמינה שבעלה מת, ואפיפניה (אדריאנה פאז) שמשתלבת בחלקו האחרון של הסיפור.

ארבע השחקניות שהוזכרו כאן זכו יחדיו בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. זה אומר משהו על האהבה שהסרט זכה לה, משום התפקיד של פאז הרבה יותר קטן ופחות מאתגר מזה של סלדניה, כעורכת הדין שחייה משתרגים באלה של הלקוחה שלה והיא מקדישה לה את כל חייה, בעוד היא קובלת על כך שלה עצמה אין חיים. 

רוב העלילה מתרחשת בחלוף ארבע שנים, כשאמיליה כבר מרגישה נוח בגופה החדש, ומנסה לפצות על פשעיה בעבר באמצעות הקמת ארגון שמטפל באיתור גוויותיהם של אנשים שנחטפו. הדילוג הזה על פני שנים מהותיות תואם את הבחירה של הסרט בסגנון של מלודרמה, שמעדיפה אבחות דרמטיות גדולות על פני ניואנסים איטימיים. כאמור, הסרט הוא גם מחזמר במלוא מובן המילה, כולל קטעי מחולות מרשימים והרבה שירים יפים – חלקם אינטימיים, אחרים זוכים לביצוע מקהלתי – שנכתבו על ידי הזמרת הצרפתיה קאמיל.

מדוע מחזמר? מתברר שאודיאר בכלל הגה את "אמיליה פרז" כאופרה בארבע מערכות, לפני שהעביר את הליברטו שכתב מהבמה למסך הקולנוע – תחום שהוא יותר מנוסה בו. המילה "מלודרמה" הורכבה במקור משילוב של המלים מלוס (מוזיקה) ודרמה. ההגזמה הדרמטית הטיפוסית למלודרמה מזמינה טיפול מוזיקלי שתורם להדגשים הדרמטיים, ואודיאר הולך על זה בגדול. סצנות המחולות מצולמות בתנועות זורמות שמלוות את הכוריאוגרפיה האגרסיבית. עם זאת, הצבעוניות של הסרט היא ריאליסטית והתאורה עמומה יחסית. זה אינו מחזמר הוליוודי עולץ, והמציאות המרה והאלימה של מקסיקו (שגם היא צולמה באולפן בצרפת) מורגשת היטב. יש לציין שפה ושם השירים, שמציצים לנפשותיהן של הדמויות, משמשים גם כסוג של דבק שמונע מהעלילה המשורגת להתפרק.

ב-2005 ראיינתי את אודיאר על סרטו "ליבי החסיר פעימה" והערתי שגם סרטיו שלו וגם הסרטים שהוא אוהב, עוסקים בצורה כזו או אחרת בפשע ובאלימות. "אני לא מרגיש נוח לביים אלימות", הוא השיב. "יש כאן סתירה. זה מרתק ומגעיל אותי, ואני נגד אלימות. אבל אני מספר סיפורי התבגרות, והתבגרות זה דבר אלים". זכרתי את האבחנה הזאת כשצפיתי ב"אמיליה פרז" שעוסק בהתבגרות של ריטה ושל אמיליה. אבל האם אמיליה באמת מצליחה להתנתק לגמרי ממי שהיתה קודם לכן, ולהגדיר את עצמה מחדש? זאת אחת השאלות שהסרט שואל.

"אני לא כאן כדי לעשות יצירות מופת, אלא כדי לעשות סרטים טובים, בינוניים וגרועים. מושלמות משתקת אותי", אמר לי אודיאר באותו ראיון. "אמיליה פרז" אינו סרט מושלם, וזה חלק מעוצמתו כיצירה קולנועית מקורית ופרועה, לפעמים פרומה, המשלבת ריאליזם עם סגנון יתר, ולצד האגרסיביות הלא מהוקצעת יש בה גם עדינות ויופי.

4 כוכבים
Emilia Pérez בימוי: ז'ק אודיאר. עם זואי סלדניה, קרלה סופיה גסקוין, סלינה גומז, אדגר רמירז. צרפת 2024, 132 דק'