בני האהוב, זה ייקח כמה שבועות, אולי חודשים, אבל אנחנו ננצח

בדרך חזרה מאיילון, אתמול בלילה, שאל אותי בני בן החמש עשרה וחצי אם נראה לי שנצליח. ההפגנה הראשונה שלי היתה בערך בגילו, לפני 35 שנה. בעד פתיחת בתי קולנוע בשבת. היא הצליחה. מאז השתתפתי בלא מעט הפגנות. חלקן עזרו. חלקן פחות. בסיומה של אחת מהן קיבלתי ביפר מדובי גיל-הר, "היו יריות בכיכר, רבין נפגע".

בחודשים שקדמו לרצח ראיתי את חבורת האנרכיסטים שהקיפה את בן גביר ואת משה פייגלין (זו ארצנו) מתפרעים בכל מקום אפשרי. תוקפים כל סמל שלטון, מציתים ניידות משטרה וג׳יפים צה"ליים, חוסמים את כביש ירושלים תל אביב. הייתי כתב ועורך בחדשות ערוץ 2. את ההסתה, הרצח בעיניים והקריאות של פוליטיקאים מהימין לנתץ, להכות ולהלום אני זוכר היטב. 

יש שתי אפשרויות, אמרתי לבני. אחת שנפסיד וכל הדבר המדהים הזה ילך לפח. השנייה שנגרש את השלטון הנוראי הזה ומכל החושך הזה יפציע אור חדש, טוב יותר. אור של שיתוף פעולה יהודי, ערבי, דתי, חילוני

 

בערב הבחירות, כשהלכנו לישון עם פרס, הייתי חלק מצוות העריכה של המשדר ובבוקר באוהל מחוץ לאולפן השידור של מימד אמרתי שעוד יסתבר שביבי זה הדבר הכי טוב שקרה לנו. מנהיג צעיר, מבין את הדור שלנו. עד היום כל פעם שאילן לוקאץ׳ פוגש אותי הוא מזכיר לי כמה טעיתי. את גודל הטעות הבנתי כבר כמה שבועות לאחר מכן. זה היה בערב במפגש הסטייק ברחוב דרך פתח תקווה. ישבתי עם רוני דניאל זכרונו לברכה ונכנס הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק ז"ל, שאמר לנו "נתנו לילד לנהוג סמיטריילר". אבל עד כמה מדובר ב"מלאך חבלה", כפי שכינה אותו שמיר, לקח זמן להבין.

מאז עברנו אינתיפאדה שנייה, התנתקות והרבה מאוד שנים של ניהול הסכסוך, בהן יכולנו להדחיק את מה שקורה שם בשטחים, או סתם בירושלים ולבנות כאן, במדינת תל אביב, חלום אוטופי של חברת מופת, ליברלית, יצירתית ותרבותית. אליעזר בן יהודה לא העלה על דעתו שבשפה שחידש ייכתבו סדרות שכל העולם ירצה לקנות. שהאתוס של החופש, יצירתיות ודמוקרטיה יביאו לבניית אומת הייטק מפוארת. שבתל אביב שהיתה רק חול וחול יתקיים אחד ממצעדי הגאווה הגדולים בעולם. בכל פעם שאני מארח לקוחות עולה העניין. איך חיה הליברליות הזאת ברחוב שינקין כמה מטרים מחסידות קיצונית. והכל בסדר. 

אני מתגעגע לישראל ההיא, של עזרה הדדית, שאם מישהו היה חס וחלילה מועל בכסף, כולם היו יודעים והוא היה מתאבד מהבושה. לא היה צריך בשביל זה בג"צ. אז תום, בני האהוב, אנחנו ננצח את אלה שבמקום מגילת עצמאות רוצים את דף העקרונות של הקו קלוקס קלאן

 

אין אורח שמגיע אלינו שלא מתאהב בחיות של העיר ובאוכל. אני מארח אותם פה כאב הגאה בבנו, רואה אותם נהנים מאיכות האוכל, מהעיר שלא עוצרת לרגע, מהיין הישראלי שלא נופל מזה שבאירופה או בארצות הברית ומתעקש גם לקנח בגראפה של ג'וב הרגיל שרק למענה היה שווה כל המאמץ של שיבת ציון. 

ועכשיו, כל היצירה המופלאה הזאת בסכנה. יש שתי אפשרויות, אמרתי לבני. אחת שנפסיד וכל הדבר המדהים הזה ילך לפח. השנייה שנגרש את השלטון הנוראי הזה ומכל החושך הזה יפציע אור חדש, טוב יותר. אור של שיתוף פעולה יהודי, ערבי, דתי, חילוני. אני רואה פעילים עם דגל פלשתין מסתובבים בקפלן וסוף סוף אין את יאיר לפיד שנגד קיצונים משני הצדדים. ואני רואה פעילות חברתיות על הבמה. חרדית שעוזרת לנשים שבתי הדין הרבנים מפלים. טייסת. מנהיגת סטודנטים. אני רואה חובשי כיפות. ימנים. דתיים. מזכירים לי את ציון, השכן שלי ביד אליהו, שהיה רב השכונה ותמיד אמר שסבתא שלי זיכרונה לברכה, אוכלת חזיר עם חמאה ביום כיפור, היא צדיקה אמיתית כי כמות המעשים הטובים שעשתה כמנהלת מרפאת האחיות ביד אליהו עלתה על כמות השנים הטובות שהיו לה, אחרי שכל המשפחה שלה הלכה אצל הנאצים. אני זוכר ארוחות ערב אצלו בסוכה בחצר. אני מתגעגע לישראל ההיא, של עזרה הדדית, שאם מישהו היה חס וחלילה מועל בכסף, כולם היו יודעים והוא היה מתאבד מהבושה. לא היה צריך בשביל זה בג"צ. 

אז תום, בני האהוב, אנחנו ננצח את אלה שבחיים לא היו מצטרפים לתנועה הציונית, אלה שבמקום מגילת עצמאות רוצים את דף העקרונות של הקו קלוקס קלאן, אלה שלא בנו שום דבר בחייהם ולכן לא אכפת להם גם להרוס. זה ייקח עוד כמה שבועות, אולי חודשים, אבל אנחנו ננצח.

>> קובי מרנקו הוא עיתונאי ואיש תקשורת לשעבר, כיום ה-CEO והמייסד השותף של חברת "ארבה רובוטיקס"