טיים אאוט timeout

עור ברווז: העלינו בסיאנס את דודו גבע לריאיון אחרון בהחלט

| מאת: עמית קלינג

זה התחיל מבדיחה טובה והפך לכתבה: בלי כוסות זזות, חלונות שנפתחים מעצמם ודלתות נטרקות אבל עם הרבה סימני שאלה, תמי ואהרון גבע הולכים למיסטיקנית, מעלים את אביהם מן האוב ומנסים לברר את מי אהב יותר, ממה באמת הוא מת ומה המתכון לשקשוקה שלו. דודו גבע בריאיון אחרון בהחלט

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/09/sizes/H9_wo_680_382.jpg
משמאל: משפחת גבע ועבודה של דודו גבע

בשביל הגיע למקום שבו חוקי המציאות אינם בתוקף – לא צריך להרחיק לתוכו של חור שחור. מספיק לנסוע צפונה מתל אביב על כביש 2 ולפנות ימינה בצומת פורדיס. מעבר לבנימינה המנומנמת והחד קומתית, בשכונות החדשות של זכרון יעקב, קו הרקיע מורכב מבנייני מגורים גבוהים ודחוסים, תכליתיים ומודרניים, באווירת מודיעין־מכבים־רעות, שמתאימים לכל הפסטורליה מסביב כמו כפפה לרגל. באחד הבניינים האלו נכנסים ללובי מפואר מדי, עולים במעלית לקומה החמישית ועוברים בדלת המסומנת בשלט קרמיקה עצום, פרחוני וצבעוני, שעליו – שלא כמקובל – רק שם פרטי: ליאת. שמות משפחה זה, כנראה, עניין של עולם החיים, וכאן, בדירה מס' 18, מפעילים עסק מסוג אחר לגמרי. כאן מדברים עם המתים.

תן רעיון לקריקטורה

אני אוסף את תמי (33) ואהרון (26) גבע, ילדיו של דודו גבע, מהפינה שבה צייטלין פוגש את אבן גבירול. שם גבע נמצא מת בדירתו בפברואר 2005. אף שבימיו האחרונים דיבר רבות על מצבו הבריאותי המידרדר ואימץ הלך רוח מורבידי יותר (שהתאפיין גם בכמה רישומים אחרונים של הברווז, המציגים את העוף במעגלי הגיהינום), המוות הכה בהם בתדהמה. הסיבה המשוערת הייתה דום לב. על הכניסה לבניין שבו חי ויצר גבע – תמי מתגוררת בו היום עם בן זוגה – העירייה הציבה את לוחית הזיכרון הכחולה המוכרת. נקודות הזיכרון למורשת של אביהם כולן במרחק הליכה קצרצרה; מצפון, בניין העירייה שעל גגו הוצב, כשנה לאחר מותו של גבע, בלון־ברווז עצום ממדים. לאחר שזה סיים את תפקידו, קם לו במסריק הפסל הצהוב הקטן והצנוע.

עכשיו, קצת יותר מעשר שנים מאז השבעה, אנחנו נוסעים לשוחח עם אביהם המת. כלומר: נוסעים למתקשרת, ליאת וויסקופ, שתעשה מה־שזה־לא־יהיה שמתקשרות עושות. על הפרטים הקטנים אפשר להתווכח: האם זו שרלטנות גמורה, אמת בלתי נתפסת או משהו באמצע, מין תרגיל דמיון מודרך עתיק יומין. לענייננו זה לא משנה הרבה.

מתגעגעים. תמי ואהרון גבע

מתגעגעים. תמי ואהרון גבע

"זה כן עלה בעבר כמה פעמים", אומר אהרון בדרך לזכרון יעקב. הוא נראה לחוץ ומבולבל, הכתפיים שלו נוקשות עד כאב. הוא זה שהציע לערוך את הריאיון האחרי־אחרון עם דודו גבע כמה ימים קודם לכן, לרגל צאתו של "הברווז בעובי הקורה" – ספר הפרוזה היחיד שכתב גבע, שהתגלה בעזבונו. "גם במסגרת כתבה, מה שפסלנו עד עכשיו, וגם באופן עצמאי". זה התחיל כבדיחה מקאברית של אהרון. תמי היססה, אבל בסופו של דבר החליטה שגם היא תצטרף למשלחת.

הבדיחה שלך יצאה מכלל שליטה?

אהרון: "בהתחלה לקחתי את זה בהומור, וככל שאנחנו מתקרבים למפגש עצמו, אני ממש… מאבד שליטה. כי… מה אם? עד אתמול בערב הייתי אדיש, רגוע, חשבתי שזה יהיה מצחיק. אבל לא האמנתי בזה. לא חשבתי שאנחנו הולכים לדבר עם אבא. מה אם כל מה שחשבתי הוא לא נכון?".

אהרון ותמי גבע הם במובהק הילדים של אבא שלהם. הם אולי קצת יותר מרוחקים מהבוהמה – אהרון עובד כרכז יחסי הציבור של HOT, תמי עומדת להיות מוסמכת כאחות, אבל הם חדים מאוד, מהירים, דברנים וחשופים. יכול להיות שזה נובע מטבע הסיטואציה, אבל הם ממהרים לחשוף את כל היחסים הטעונים ביניהם, את הריבים על תשומת הלב שלו. כל אחד מהם משוכנע בתורו שהוא קצת הוזנח לטובת האחר, שניהם נושאים אהבה גדולה ועלבון גדול. כל הנסיעה הזאת נראית בלתי סבירה, לא בגלל המטרה, אלא בגלל החברה לדרך. הם עושים רושם של האנשים האחרונים שילכו למתקשרת.

אני רוצה לשאול אותם מה דודו גבע, הסאטיריקן העוקצני, הבוהמיין, היה חושב על כל זה. אבל תמי קוטעת את קו המחשבה ומתחילה להקריא שאלות שהכינה מראש. "מה יש לך להגיד לאהרון על זה שהוא יחצן? כי הוא בטוח שהיית מתבייש בו. למי היית מצביע בבחירות האחרונות, ומה יהיה?".

אני לא חושב שהוא יודע מה יהיה.

תמי: "אבא שלנו ממש יודע דברים. הוא חזה דברים. אבא, איך לקרוא לבן שלי? תן רעיון לקריקטורה יומית".

אהרון: "שאלות שאיש זר היה שואל".

תמי (ממשיכה): "לי הכי חסרות העצות שלך, אז מה אני צריכה לעשות ולא לעשות, באופן כללי?".

אהרון: "האם הוא מצטער על איך שהוא מת? כי הוא צריך להצטער. זה היה לא הוגן".

תמי: "יש לי הרגשה שאסור לשאול את זה".

אהרון: "מה לשאול? לשאול אם הוא מתגעגע אלינו, כאלה? הוא יגיד שכן. נו, ואז מה?".

אתם יודעים מה הבעיה בדברים האלה? תמיד המתים מדברים בהם בטון פייסני והוליסטי. וזה לא מסתדר לי עם הטיפוס.

אהרון: "לא, זה לא. היא הייתה צריכה לעשות תחקיר ולהסתכל ביוטיוב הרבה אם היא רוצה לתפוס את הטון". הוא שותק קצת, ואז פונה לתמי. "ספרי לו שיש לי קרוהן".

תמי: "ספר לו אתה".

אהרון: "תגידי לו 'לאהרון יש קרוהן, מה דעתך?' תשאלי אותו אם היה לו קרוהן".

תמי: "הוא יגיד שלא".

אהרון: "מה עוד, תמי? את מי אתה אוהב יותר?".

תמי: "הוא יגיד שאותי".

אהרון: "זה נכון. זו עוד שאלה שאפשר לבחון איתה את המתקשרת".

נשמה של ברווז. אחת העבודות האחרונות של גבע

נשמה של ברווז. אחת העבודות האחרונות של גבע

תשובות ממעבר לקבר

החדר הטרי והבוהק של ליאת – היא ומשפחתה עברו לדירת הדופלקס שבה מתרחשים אירועים על טבעיים רק שבועיים קודם לכן – לא נראה כמו חלל שחולקים עם המתים (וויסקופ תאמר, כמובן, שאין דבר כזה, חלל שאנחנו לא חולקים עם המתים, אבל אני נוטה לחשוב שהם בעיקר בבית הקברות). שידה עמוסה בכל מיני קריסטלים, ברכות מהקבלה ותעודת גמר מאוניברסיטת בר אילן על הקירות. לתקשור אין נקודת התחלה ממשית. אין פה כוסות זזות או משבי רוח פתאומיים. הנרות הדולקים על השידה מאירים בתוך תאורת פלורסנט חזקה. אין אפקטים מיוחדים, וויסקופ לא מגלגלת את העיניים אחורה ומעוותת את קולה. היא פשוט מתחילה לקחת בהדרגה שאלות מאהרון ותמי, ולמסור להם תשובות ממעבר לקבר.

תמי: הוא מצטער שהוא לא פה?

ליאת: "הוא מאוכזב שהוא לא נוכח אבל אומר שגם אם הוא היה נוכח, הוא לא היה כזה עוזר. לא הפסד שלכם. הוא היה חי את החיים שלו, ואומר, גם ככה הייתי עושה לכם בלאגן מהצד". את אהרון, ליאת מציינת, דודו תמיד עטף בחייו, כי הוא לא הצליח להבין את האופי השברירי שלו, בעוד עם תמי הוא היה תמיד נכון להתעמת. תמי ואהרון מהנהנים באישור. היא מספקת ניתוח אישיות של דודו – קצר, אפקטיבי, אבל תובנות מהסוג שגם מישהו שעשה תחקיר ויש לו מעט דמיון והיכרות עם טיפוסים מהסוג הזה יכול להגיע אליהן. היא אומרת שהיה לו אגו אבל שהוא גם שנא אנשים עם אגו, שהיה לו אופי של ילד קטן, שנהג להיעלב בקלות, לתסוס ולזעום, אבל את הרגשות האמיתיים שלו נהג לשמור בבטן. הבטן ממהרת לצאת לחזית הבמה.

אהרון: ״יש לנו איזו תהייה לגבי המוות שלו, כי לא עשינו נתיחה, וזו שאלה שעולה״.

ליאת שותקת ארוכות ואומרת את הדבר האחד שקשה להסביר כאן ולהישאר סקפטי (להוציא את האפשרות של ניחוש מוצלח) "רגישות במעיים. וזה נראה כמו הזנחה". כך או כך, באותו רגע זה עובד. כולנו מפסיקים לנשום לאיזה חצי שנייה.

אהרון: ״אני בדרך לשם. את הולכת לתקשר איתי בקרוב״.

תמי: ״ידעתי! הוא מת מקרוהן״.

ליאת: "הוא היה מעשן סמים בשביל להרגיע את הכאב. כל המעי הגס שלו מדמם. הוא פשוט הזניח את עצמו בריאותית".

אהרון: ״הוא יודע שיש לי קרוהן? תגידי לו שיש לי קרוהן. יש לי קרוהן, בגללו. גנטי. ופוסט טראומה״.

ליאת: "מבחינתו, הוא לא רצה למות מוות של מסכנים, שתזכרו אותו חולה ועם חורים בקיבה. בשבילו זה היה מוות של גיבורים".

אהרון: ״רצה מוות של אמן״.

תמי: ״וזה שהילדים שלו התפרקו אחרי שהוא מת? זה הוסיף לו הרבה כבוד? שיגיד את זה להוא שראה אותי על אקסטה אחר כך ואמר שאני נראית כמו ביצה מקושקשת״.

אהרון: ״מה הוא חושב על הספר? הוא רצה לפרסם אותו?״.

ליאת: "הספר היה במגירה והוא סיים חצי או שלושה רבעים ממנו. הוא צוחק שהייתם צריכים להשאיר איזה עשרה דפים ריקים, שיהיה ברור שהוא לא גמור".

אהרון: ״זה רעיון מעולה! איפה היית?״.

תמי: ״במהדורה הבאה״.

אהרון: ״כל הזמן שואלים אותנו, בגלל שזה לא יצא הרבה שנים, אם זה היה רעיון טוב״.

ליאת: "העיקר שאנשים אוהבים את זה. הוא אומר, מקסימום, יש לי תירוץ, שהייתי חולה ומתּי לפני שהספקתי לסיים. הוא אומר שיש כמה ליטושים שהיה אפשר לעשות, לא הכל חלק. אבל לא נורא, אני מת, אז סבבה".

אהרון: ״איך הוא מרגיש עם כל מה שעשו מאז המוות? הסרט, הבלון על גג העירייה״.

ליאת: "הוא לא מרגיש גאווה אישית. אבל הוא אומר שאם זה תרם לאגו שלכם, אז זה מספיק טוב בשבילו. אם זה נתן לילדים שלי מוטיבציה להתאחד ולעשות דברים ביחד…".

תמי: זה "ממש מרגיש כאילו זה הוא מדבר".

ליאת: "הוא מדבר".

הברווז המפורסם

הברווז המפורסם

חמש דקות בגן עדן

"בדחף הבסיסי", אומר אהרון מוקדם יותר, בנסיעה לזכרון יעקב, "כל אחד רוצה לדבר עם הקרוב שלו שמת, לא משנה אם זה הורה או מישהו אחר, והיה נותן הכל בשביל עוד חמש דקות. אבל בפועל אין לך על מה לדבר. זה היה מסתכם באיזה 20 דקות שתיקה".

תמי: "כמו שהיינו יושבים בחדר, או ברולדין, ולא היה לנו מה לשאול. מה העניינים? ושתיקה מביכה". אבל אצל ליאת יש הכל מלבד שתיקות מביכות, אולי רק כאשר היא עצמה נדרשת להפוגה. השאלות לא מפסיקות. אהרון ותמי נדחפים זה לדברים של זה, קוטעים זה את זה, מנסים להספיק כמה שיותר. ברגעים הטעונים ביותר הם עוברים לדבר אליו בגוף שני, מתעלמים מהמתווכת.

תמי: ״מה הוא חושב על זה שאהרון יחצן?״. 

אהרון: ״אני לא יחצן, אבא״.

ליאת: "הוא לא מגיב".

אהרון: ״כי הוא שונא את זה. תגידי לו שלמדתי תסריטאות״.

ליאת: "על זה הוא שמח מאוד. הוא אומר, תיקח את הסיטואציות המעוותות מהבית לסרט שתעשה".

תמי: ״ומה הוא חושב על זה שאני הולכת להיות אחות?״.

ליאת: "הוא אוהב לקבל שירות. הוא לא אוהב לתת שירות. הוא היה רוצה שהבת שלו תקבל את השירות, לא תיתן את השירות. הוא לא היה רוצה לראות את הבת שלו מנקה לאחרים. קשישים".

תמי: "אבל אני אוהבת קשישים. הוא פשוט לא הספיק להיות קשיש".

כשהם מבקשים ממנו "עצות מפתח" לחיים, ליאת מסרבת. "זה כללי מדי, ויש לו הרבה ביקורת עליכם. הוא הרי נביא כזה באופי שלו. הרבה מהתפקוד שלכם בחיים לקוי בעיניו". תמי ואהרון נסוגים, מופתעים, מתקשים לנסח שאלה קונקרטית יותר. "למשל, לגבי להיות תסריטאי", ליאת מרימה את השיחה, "אם אתה צריך לרחוץ את עצמך בחרא, אתה צריך להציג את זה כאילו זה בוץ של ים המלח. זה לא משנה מה אתה עושה. זה איך אתה מציג את זה". על הניסוח הזה אהרון ותמי יתעכבו עוד רבות בנסיעה חזרה. הוא באמת היה זר ומפתיע מאוד בשפה המהוגנת של ליאת, שמתקשה אפילו להגיד "תחת" בקול רם. 

אהרון: ״כלומר, להיות גאה במה שאני עושה? אתה צודק. ניסחת את זה ממש יפה״.

ליאת: "זה כמו שחשפנית היא לא חשפנית, היא רקדנית אקזוטית".

אהרון: ״הוא יודע שהעיתונות מתה, כמו
שהוא אמר?״.

ליאת: "הוא אומר שהוא תמיד צודק. כל מה שהוא אומר הופך למציאות, זה רק עניין של זמן".

והיו גם שאלות מעשיות יותר.

תמי: ״ומה המתכון לשקשוקה?״.

ליאת: "איזו שקשוקה?".

אהרון: ״הייתה שקשוקה שהוא היה מכין, שאנחנו מתגעגעים אליה״.
ליאת: "נראה לי שיש תבלין ירוק שהוא היה מכניס פנימה. נראה לי שזה… משהו שהוא היה טוחן? משהו ירוק. בכל אופן הוא אומר שהוא הכין את זה באהבה".

אהרון: ״יש לו רעיונות לעוד דברים שהוא היה רוצה שנעשה עם העיזבון? עם העבודות?".

תמי: ״איזה ציור למכור? הוא בעד שנמכור ציורים בכלל?״
ליאת: "כשאני שואלת מה הוא חושב על הציורים, הוא אומר שכמה שיהיה לכם יותר מרופד בטוסיק, יותר טוב. זה סימבולי למחלה שהוא עבר".
תמי: ״כל עולם הדימויים שלו…״.

ליאת: "כן, סביב כאבי הבטן. זה הסיפור שלו. כל מה שכאב לו נכנס לציורים. למכור אותם זה כמו למכור את החלומות, את הציפיות, הכישלונות, האכזבות שלו. כל מה שהוא הסתיר בחיים. זה היה הורג אותו, אבל הוא היה משחק אותה קול". 

ואז הם מדברים על הרצון של תמי לעבור לארצות הברית (ליאת מתנגדת, בשם דודו: "חשובה לו מאוד המשפחתיות", ואהרון מספר כמה הם התחברו בעקבות מותו), וליאת אומרת שלמרות הנוכחות הצבעונית והבלתי רגילה של דודו, לא כל מתקשר זוכה לקבל כזה מת, הרוב נאלצים להסתפק בכל מיני סבתות שלא זוכרות איפה הן החביאו את הזהב – והיא מתעייפת. היא מבטיחה להפגש ולהמשיך מאיפה שהפסיקו.

משפחת גבע בהרכב מלא

משפחת גבע בהרכב מלא

זו בדיחה של שחר חסון

הדרך חזרה לתל אביב עגומה ומשוחררת בו זמנית. מי שהיה מצותת לשיחה – אולי היה חושב בטעות שאנחנו חוזרים מסרט ביוגרפי על דודו גבע, לא משיחה עם המת. אהרון ותמי מציפים את השגיאות העובדתיות: מעולם, למשל, לא היה תבלין ירוק בשקשוקה, ואני מצדי לא בטוח אם דודו גבע היה הטיפוס שהיה מתאר "אהבה" כמרכיב סודי במנה כלשהי. כשאהרון ותמי שאלו את דודו מה הוא חושב על המתרחש במדינה וליאת מסרה שהוא חושב ש"כולם מושחתים" – זה היה שטחי מדי בעיניהם, הוא לא היה מדבר ככה. לעניין הקרוהן אנחנו נשארים בלי הסבר טוב. אהרון ותמי מתווכחים אם דודו היה משתמש בדימוי של החשפנית המציגה את עצמה כרקדנית אקזוטית. "זו בדיחה של שחר חסון", אומרת תמי, אבל אהרון לא מסכים. בשורה התחתונה, מסכמת תמי, היא רוצה ללכת שוב, וגם אהרון לא פוסל את זה, אבל הפעם הם ילכו בנפרד.

"היו כמה דברים שעשו לי צמרמורת, אני מסכים," אומר אהרון. "אני חצוי. רוב הזמן קניתי את זה".

זה כמו טיפול, יש בזה ערך.

תמי: "היו שם דברים שאי אפשר לעלות עליהם בקלות. דברים שנכונים לגבי היחסים שהיו לי לאהרון עם אבא בחייו".

אהרון: "היו לה גם כמה רגעים שגרמו לי להסתכל על כל זה בצורה צינית. אבל זה באמת היה, למשל, טיב היחסים של אבא ותמי. בואו נגיד שהיא עשתה עבודה טובה, וזה לא משנה איך".

תמי: "היא אמרה כמה דברים מאוד נכונים. נגיד, לגבי השנאה שלו לאנשים עם אגו. הוא תמיד היה אומר שהוא היה רואה אנשים יושבים בחדר וכל מה שהוא היה שומע זה נהמות וקרקורים".

אתם מרגישים טוב יותר?

אהרון: "זה קצת פתטי להגיד, אבל כן".

תמי: "זה נורא מתסכל שאחרי המוות הם לא נהיים אנשים טובים יותר".
אהרון ותמי גבע יורדים מהאוטו בפינה של רחוב מלכי ישראל ואבן גבירול. השעה קצת לפני חצות. אנחנו נפרדים בלי חיבוקים ואפילו בלי לחיצת ידיים, רק מודים זה לזה קצרות. באף מדריך להתנהגות נכונה לא כתוב כיצד ראוי להיפרד מאנשים שלקחת אותם לשוחח עם אביהם המת. האם דודו גבע היה בחדר? האם זהו ריאיון בלעדי, אחרי האחרון, עם האבא של הברווז? זה לא משנה. מה שמשנה הוא שלכמה דקות, לראשונה זה עשר שנים, הם יכלו לדבר איתו בגוף שני. כל השאר זה קישוטים, שאלות קיטבג,
מתכון לשקשוקה, 

עם תבלין ירוק או בלעדיו.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: d270ae6c61fb1d0