"ארץ נהדרת" שוב נפלה למלכודת "שני הצדדים" העקומה. דווקא עכשיו

שבועיים בדיוק לפני יום הבחירות, באמאמא של המאני טיים, "ארץ נהדרת" שוב כאן. התוכנית חזרה אמש לעונה ה-24 שלה, שפוגשת את הישראלים בעיצומה של תקופה קריטית במיוחד – רגע לפני בחירות שהן צומת דרכים בתולדות מדינת ישראל, בין דרך אחת ברורה לבין דרך אחרת.
>> "דאבל על הכסף" הוא ריאליטי מהנה, אבל מה הוא עושה בכאן 11?

ו"ארץ נהדרת" בהחלט מודעת לגודל השעה. בפרק הבכורה של העונה ראינו מעט מאוד סטיות הצידה – כמעט אין רפרנסים תרבותיים או מערכונים קלילים יותר, ובטח לא "מערכון רץ" לאורך כל העונה נוסח "חירטאקוס" או פרדס חנה, שהייתה הלהיט של העונה שעברה. הפרק הראשון כמו מסמן את הכיוון של העונה הקרובה: התמקדות כמעט מוחלטת בבחירות ובהשלכותיהן, והשארת כל היתר בצד.

מערכון פתיחת העונה היה רפרנס לסרט הגדול של הקיץ – "האודיסיאה" של כריסטופר נולאן. בהשאלה הישראלית, זה היה הסיפור של "אודי סאוס" (משחק מילים לא משהו, אבל נסלח על זה), חייל מילואים שנשלח לחזית ומספר את הסיפור של ישראל בשלוש שנות המלחמה. אודי נתקל במנהיגות שמספרת לו שקרים מתוקים, מתמודד עם הפקקים ועם החרדים שמסרבים להשתתף בנטל, כשבמקביל הבית נותר ריק והמעקלים לוקחים כל מה שיש. ואז הוא חוזר הביתה, רק כדי לקבל עוד צו מילואים. "האודיסעמק", הם קראו לזה – בסטייטמנט ברור של "ארץ" לגבי המקום שבו הם עומדים מערכתית. המקום של המילואימניקים, אלה שנלחמו למען המדינה ורוצים כאן עתיד אחר.

ואולי גם הסטייטמנט הזה גרם למיני-עקיצה ראשונה פנימה – אל תוך ה"בייס" הקלאסי של "ארץ נהדרת". זו סצנת "הנחשים" בתוך מערכון הפתיחה. שם, לצד טלי גוטליב שיורקת ארס עם קונספירציית "הבגידה מבפנים", מופיעים גם יוצרי הסרט התיעודי "נז"א", יובל אברהם ורחל שור. גוטליב מוצגת כמי שטוענת שהחיילים בגדו, ואברהם ושור כמי שטוענים שהחיילים רוצחים – כן, שוב הקיצונים הארורים משני הצדדים. ולא צריך בהכרח לתמוך באברהם ושור, או בסרט, ובוודאי לא בטענת ה"ג'נוסייד" (שבעיניי היא מופרכת מכל וכל), כדי קצת לנוע באי-נוחות מההשוואה. כי אפשר לבקר את הפוזיציה של אברהם ושור, אבל הם הביאו עדויות של חיילים – ממש כמו אודי סאוס – שסיפרו את מה שראו בעיניים שלהם. גוטליב, לעומת זאת, הפיצה תיאוריות הזויות כדי להגן על עורה הפוליטי. יחי ההבדל.

ודווקא "ארץ", שיודעת טוב מאוד לבקר את הממשלה על הציניות שלה (כפי שתעשה בהצלחה רבה בהמשך הפרק), לדעתי מפספסת את הציניות שבמתקפה על צמד היוצרים. כאילו מה שהביא אותנו לכאן הוא שני קולנוענים, ולא מדיניות כושלת של שנים אחורה. ההצגה של אברהם, שור וגוטליב במעמד שווה לדעתי לא תורמת, ואולי גם מגבירה את המקארתיזם הדי פסיכי שיש סביבם. מי כמו היוצרים של "ארץ", שלא פעם עברו רדיפה על האמת שאמרו נגד השלטון, יכולים להבין אותם.

אחרי הפתיח, "ארץ" התמקדה בעיקר בעימות בין בנימין נתניהו – אחת הדמויות הוותיקות בתולדות "ארץ", בגילומו של מריאנו אידלמן – לבין גדי איזנקוט (יובל סמו). החיקוי של איזנקוט בעונות הקודמות היה מוצנע ולא מאוד בולט, אבל כיאה למעמדו הוא זוכה למקום בולט מאוד בפרק. מהר מאוד מתגלה שאין שם אופי אמיתי שאפשר לתקוף אותו.

נתניהו של "ארץ" הוא אמנם אותו נתניהו – נכלולי, שקרן, מסית – אבל יש שם אישיות מגובשת שאפשר לתקוף ולרדת עליה. איזנקוט, שעומד מולו ואמור להפיח תקווה במחנה הנגדי, בסופו של דבר יוצא מהתוכנית די יבש. מישהו שמתמקד בכמה סיסמאות, בעקיצות כלפי נתניהו ו… לא יותר מזה. זה לא ש"ארץ נהדרת" מרחמת עליו, אלא להפך – ייתכן שדווקא היבשושיות והיעדר הכריזמה הם עיקר הביקורת.

ובהמשך תהליך הביקורת העצמית, מי שעוד חוטף באבי אביו הוא דווקא יו"ר "הדמוקרטים", יאיר גולן. ב"ארץ" לקחו את החיקוי שלו בעונה שעברה, שהתייחס אליו כמהיר חימה וכפופוליסט שמאלי, והעצימו אותו בהרבה – באמירה פנים-מחנאית של "אתה לא עוזר לנו". הביקורת לא שורטת עמוק את יאיר גולן, שדי מייצג – בבסיס – את העקרונות של המערכת ב"ארץ נהדרת" (לפחות ברובה), אבל כן מזהה את הבעיות שלו כמועמד, ובעיקר את החולשה של המחנה שאמור לתת את הקונטרה והפייט לנתניהו בבחירות כל כך חשובות.

ברמה הקומית, שני דברים בעיניי עבדו בצורה נפלאה. הראשון הוא מערכוני "משאלי הבחירות", שהציגו את היופי של "ארץ" לאו דווקא בחיקויי פוליטיקאים, אלא באפיוני דמויות פשוטות יותר – ובזיהוי של סנטימנטים שאפשר היה לשמוע ברחוב הישראלי סביב הבחירות. השני הוא מערכון ה"חמאס מתכנן משהו גדול", שתוקף את נתניהו סביב האזהרות שקדמו ל-7.10. שני הקטעים הללו פגעו בול בפוני מבחינתי, והיו רגעי השיא של פרק שלא התעלה לרמה גבוהה ממש.

ועוד אלמנט מעניין שקרה בפרק הוא הנוכחות הערבית המוגדלת. בשנים הראשונות של "ארץ נהדרת" כמעט שלא ראית נוכחות ערבית-ישראלית. אם היו דמויות ערביות ב"ארץ", הן בדרך כלל הגיעו מהצד של האויב – ממוחמד אבו טיר של טל פרידמן ועד נסראללה או סינוואר. הכניסה של אמיר שורוש לקאסט, לדעתי, סימנה גם את העובדה ש"ארץ" הולכת וסופרת יותר את הקול הערבי – בהתאמה גם להשפעה ההולכת וגוברת שלו על הפוליטיקה הישראלית.

ושיא מעניין ביחס הזה קרה בפרק הבכורה: שני החיקויים הטובים ביותר, בעיניי, היו של ערבים-ישראלים. הדמות של מנסור עבאס (שגולמה על ידי שורוש), והדמות של יוסף חדאד (אלי פיניש, אפרופו הרינונים על כך שנשאר מחוץ לפרומו). שני החיקויים היו בעיניי מעולים (גם ירון ברלד בתפקיד עופר וינטר), אבל היה בהם גם סאבטקסט ברור – על הערבי-הישראלי ושתי הדרכים הכוזבות שמוצעות בפניו לנסות ולהשפיע על החברה הישראלית.

עבאס, מצד אחד, עשה הכול כדי להיות "כמוני כמוכם", אבל אפילו בתוך המחנה שלו לא קיבל יחס אמיתי. אבל גם חדאד, שמילא את כל הצ'קבוקסים הציוניים – לוחם הסברה ללא חת, חייל ששירת בגולני ואדם שהתגייס לפוליטיקה בתוך מפלגת ימין מובהקת – לא מספיק טוב, כשמתגלה שרחמנא ליצלן, הוא היה פעם בעד שתי מדינות. המסר ברור: אי אפשר לנצח את ההתנגדות העמוקה לערבים בתוך החברה הישראלית. וזו אולי הביקורת הכי נוקבת שקיבלנו בפרק הזה כלפי הקהל היהודי.

והיה גם הגימיק שקידם את הפרק הראשון, והקטע שהופץ ברשתות החברתיות – החיקוי של סידני סוויני, על רקע השמועות שהיא הולכת להיות אחת משלנו בקרוב. הבחירה המעניינת לגלם את סוויני לא הלכה על מישהי מבפנים – נניח, גיה באר גורביץ' או ליאת הר לב – אלא דווקא על השחקנית וכוכבת הרשת מישל פרו, שכיכבה בסדרה "כשהגלים מתחזקים" ובסרט (המוצלח) "תיכון מגשימים". זה היה חיקוי חמוד, שניסה להוסיף קצת קריצה קלילה בתוך ים הפוליטיקאים המתישים, אבל לא הבריק יתר על המידה.

המערכון הסוגר של הפרק התייחס לפרשת "פליי דובאי" וחיבר אותה עם "פאודה" (עוד אירוע מטלטל שקרה במהלך הפגרה), מה שבעיקר מעיד על כמה הניוז סייקלים בישראל 2026 מטורפים. היום המטורף שחווינו סביב הכמעט-אסון היה בסך הכול לפני שבועיים, אבל בתוך כל ההתרחשות האינטנסיבית, גם בהשפעת הרשתות החברתיות, זה קצת מרגיש כמו אולד ניוז – משהו שלמדנו לדפדף ממנו מהר, בדרך לריגוש ולסיפור הגדול הבא. וכשגם אסון אווירי מטורף שהיה יכול להיגמר בטראומה מהדהדת ונמנע בנס לא מרגש אותנו באמת, זה אולי המשל הכי טוב על ישראל שאליה "ארץ נהדרת" חזרה.

כמי שחושב כבר הרבה זמן שחיקויי הפוליטיקאים הם לא היתרון היחסי של "ארץ" – בעיקר כי כמה אפשר להגחיך אנשים שהם ממילא מגוחכים – הפרק הראשון היה קצת מאכזב. קיבלנו המון פוליטיקאים שאנחנו כבר יודעים לאפיין, והאמת היא שגם די נמאס מהם. לדעתי, הזהב של "ארץ נהדרת" מגיע דווקא מהמקומות הלא צפויים – מהסטיות, מההומור הטהור, מהדרך שבה הם מצליחים להפגין את היכולות המרהיבות שלהם ככותבים וכשחקנים.

אבל אולי הציפייה הזאת מוגזמת, נכון לעכשיו. כמאמר השיר, אנחנו ילדי התקופה, והתקופה היא פוליטית. נשאר רק לקוות שאחרי הבחירות (ואולי גם עם תוצאה שפויה שתהיה להן, אינשאללה), "ארץ נהדרת" תוכל באמת לחזור להיות פאני אגיין.