ובימים ההם יש מלך בישראל. הוא רוצח. והארץ הייתה תוהו ובוהו

למלחמה החדשה־ישנה, האינסופית, שאנחנו מנהלים שוב בעזה קוראים היום "מרכבות גדעון".
שם תנ"כי. הרואי. עטוף בברונזה.
אבל גדעון, למרות המוניטין של גיבור, שופט, מציל, השאיר אחריו שובל אחר. מדמם.
כי מהגדעון הזה – יצא בן. רוצח. לא סתם רוצח – אחד שהרג את כל האחים שלו. אחד־אחד. שבעים. חוץ מאחד. ועל הבמה – ממש לא במקרה – ההצגה "אש בארזים” שמה את הפוקוס על הבן ההוא. הבן הרוצח. הבן של הפילגש הזרה. המלך הראשון – שהומלך על ישראל לא בזכות, אלא באש ובדם.

>> מחול הוא התנגדות. הגוף מסרב לשתוק // סיגל ארמוזה
>> דוקו פומו: 7 סרטים שאסור להחמיץ בפסטיבל דוקאביב 2025

ההצגה, שעולה בימים אלה בתיאטרון תמונע, חוזרת לסיפור שנכתב לפני אלפי שנים, אבל מצלצל מוכר באופן כמעט מטריד. זה סיפור על רצח פוליטי, על אמא שנאבקת עבור הבן שלה, על מערכת שלמה שמאפשרת לאדם הנורא ביותר להגיע לפסגה – ואז שותקת. או תומכת. או מוחאת כפיים.

לפני שנתיים מישהו העלה פוסט בפייסבוק. ציטוט ממשל יותם בספר שופטים. "תראו איזה מלך המלכתם", הוא כתב. הייתי חייבת להבין על מה מדובר. אני יוצרת תיאטרון. חילונית. מאוד. ולנצח. אבל תמיד חוזרת לתנ"ך – לא בגלל הדת, אלא בגלל היצר האנושי. חיפשתי את משל יותם, קראתי – ונדהמתי. מצאתי סיפור נשכח וזנוח על המלך הראשון של ישראל. מלך שרצח את עשרות אחיו כדי למלוך. מלך שעודד מלחמה פנימית, קרע את העם מבפנים, שלט באלימות מלמעלה, וגרם למוות ועוד מוות. ומישהו כתב את זה קודם –

אז מה עושים עם הסיפור הזה?
סיפור מקראי, עתיק, שנשמע כאילו הוא נכתב אתמול בבוקר? ההצגה "אש בארזים" מספרת את הסיפור הזה, היום.
על הבן הרוצח של גדעון. בן של פילגש זרה – אישה נחותה. כשהאב מת, הבן דורש שלטון ופועל כדי להשיג אותו, נתמך באימו. נדחף על ידה. יותם, האח היחיד שנותר, עומד על הר גריזים וקולו קורע את הדממה. הוא לא מתייפייף, לא מבקש רחמים. הוא מספר משל. משל יותם, 2025.

איזה מלך אנחנו ממליכים לעצמנו? האם אנחנו בוחרים נכון? האם יש לנו ברירה? העצים רצו להמליך לעצמם מלך ויצאו למסע חיפוש. הזית לא מוכן, הגפן עסוקה בהכנת אלכוהול לשביעות רצונם של אלוהים ואנשים, התאנה עסוקה בלהכין מתוקים. אבל האטד קופץ על ההצעה. הוא רוצה למלוך. האטד צמח קוצני, חסר פירות, פרחים או צל. אבל הוא רוצה להיות מלך. הוא מאיים על העצים, אם לא תמליכו אותי – אני אשרוף את כולכם. אני אשרוף הכל. אפילו השריפות הפיזיות שמתחוללות כאן בשבועות האחרונים, מהדהדות את האיום הזה: הכל יישרף, אם לא תיכנעו.

בחלל האינטימי של תיאטרון תמונע הבמה קטנה. הקהל יושב קרוב קרוב. אין לאן לברוח. חמישה שחקנים – איסק צ’וקרון, שירה פרבר, אייל שכטר, גיא רון ומיכל טופורק – חושפים על הבמה את השחיתות הממוסדת, המלכות המומצאת, האתוס שהפך להרס. הם מרכיבים עולם שנע בין ספר שופטים לערוץ 14, בין מציאות יומיומית לבין משל נבואי.

החזרות לא היו רק "חזרות". הן היו שולחן עגול, חדר חקירות, קבוצת תמיכה. שאלנו את עצמנו מה זה מלך, מתי רציתי להיות מלכה, מה זו שייכות, מה זה להיות "זר". רשמנו משפטי קלישאות שחוזרים בפאנלים בטלוויזיה: "אי אפשר להשוות" , "לכל צד יש את הקיצוניים שלו", "אין מה לעשות". המשפטים האלה, בדיוק כמו הסיפור העתיק, נכנסו להצגה והם חלק מהמהלך שלה: לשים מראה. להשמיע קול. לתת במה לפחד, וגם להדחקה, ולתת מקום להומור. כן, ההסתכלות על עצמנו היא לפעמים אפילו מצחיקה.

הסיפור התנ"כי – כמו רבים אחרים – קצרני. שלוש שורות על רצח שבעים אחים, ושום דבר על הדינמיקה המשפחתית, החברתית, הפוליטית. אבל אותי תפסה מילה אחת: פילגש. אימו של המלך הרוצח. המעמד שלה נחות, נטול שם, לא שייך לשום שושלת. אבל בגרסה שלנו היא דמות מלאה. אישה קשת יום. שורדת. אם יחידנית שדואגת לבן שלה. היא דוחפת. מעודדת, מכילה את הרצח, לא שואלת יותר מדי שאלות. היא גם זו שתראה את הסוף, כשהבן שלה ייהרג. לא בקרב. אלא באבן שתיזרק עליו ממגדל על ידי מורדת אלמונית, שגם היא – כמו האֵם – לא זוכה לשם.

"אש בארזים" היא הצגה פוליטית. בלי סיסמאות. היא לא עוסקת בממשלה. היא עוסקת במנגנון, במערכת שמאפשרת את השחיתות, את הכח, במלכים שאנחנו ממליכים – מרצון, מעייפות, מתוך תקווה שאולי הפעם זה יהיה אחרת.
מוכרח להיות אחרת.
>> "אש בארזים" // השלישי בטרילוגיה התנ"כית מאת אלמה וייך (מחזה ובימוי) // משתתפים: איסק שוקרון, שירה פרבר, אייל שכטר, מיכל טופורק, גיא רון // תיאטרון תמונע, שונצינו 8 // ראשון/שני 26-25.5, 20:00 // פרטים נוספים וכרטיסים כאן.