>> עינב קגן היא שחקנית ויוצרת, והצגתה החדשה "בואו לאכול אותי" – יצירה המציגה את האספקטים הקומיים והטרגיים שבאובססיה כפייתית (OCD), בבימויו של גיל עברי ובהפקת תיאטרון הקוקיה – היא מופע תיאטרון קולינרי אינטראקטיבי שבו הקהל יושב סביב שולחנות, כשבזירה הפנימית עינן (עינב קגן), שפית גורמה צעירה, ושגיר (שגיא פומרנץ) העוזר המעריץ, מארחים ועובדים בסנכרון מטורף; הם מזמינים את הקהל למסע אל ילדותה של עינן, דרך מנות פשוטות וזיכרונות אינטימיים מהם ילמדו להכיר אותה. עינן מורה לאורחים לעקוב אחר חוקי הארוחה, כך שלא יסטו מהמסלול ולא יהיו טעויות. רק כך עינן מאמינה שיהנו. מי שטועה – נענש על ידי השפית. "בואו לאכול אותי" מציגה בקביעות בהמרץ2,ההצגה הקרובה ב-10.3 והכרטיסים שלכם כאן.

>> מצבי רוח של מהפכה: שופן, רדיוהד והתנועה שביניהם // רועי אופנהיים
>> משפחות כאלה: שתיקה והרעבה וילדה אחת ששואלת למה // אוריה ג'ורג'י

יש לי חוקים לאיך אתם צריכים לאכול את האוכל שלי. אם לא תעמדו בהם, אני אקח לכם את הצלחת. זה נשמע הגיוני, לא? ברוכים הבאים לתוך הראש שלי.

הייתי בכיתה א׳ כשניגשתי למחנכת ואמרתי לה שאף אחד לא רוצה לשחק איתי. עולה חדשה, כל הילדים הכירו מהגן ואני לא. עברתי חרם פעמיים בשני בתי ספר שונים. הפסקות בהן הסתובבתי לבד בהפסקות, בניתי לעצמי עולם פנימי שלם רק כדי לא להיות בודדה. אז המוח שלי עשה את מה שמוחות עושים כשהמציאות לא משהו – הוא בנה מציאות חדשה. אם אעשה את זה בדיוק ככה, לא יפגעו בי שוב. כי זה לא שפוגעים בך – זה שאם תעשי הכל נכון, לא יפגעו בך שוב.

הכול נובע מאובססיה די פשוטה ואנושית: אני רוצה שכולם יאהבו אותי, ואני רוצה לשלוט באופן מוחלט על האינטראקציה שלי עם העולם. פשוט, לא? זה מה שקורה כשילדה בודדה מנסה להבין איך לא להיפגע שוב.שנים אחר כך, בסדנת חיילים בסמינר הקיבוצים, התבקשתי ליצור תרגיל אישי שמערב אוכל. הושבתי את כל הקבוצה סביב שולחן ואני מפרפרת סביבם, מנסה שיאהבו אותי. הקינוח היה אני. ממש אני. זה היה אמור להיות מטאפורה על רצון להיות אהובה, לקבל אישור.

ההומור הוא מנגנון ההגנה שלי, בכל תחום בחיים והוא גם דרך העבודה שלי – ברשתות, ביצירה וגם בהצגה הנוכחית. בחרתי לעבוד בפריזמה קצת ליצנית כדי שיעבור חלק יותר בגרון. הליצנות מורידה את האיום ויוצרת אמון. היא נותנת לי להקצין, להביא גוונים מורכבים, להגיד דברים קשים בלי שזה ירגיש כבד מדי. הקהל חושב שהוא בא לעשות צחוקים וכיף, ולאט לאט אני מושכת אותם לתוך העולם הפנימי והפצעים של הדמות.

זה לקח שש שנים להפוך את זה להצגה שלמה. פיתחתי את הגרעין במהלך לימודי בניסן נתיב ירושלים ובליוויים, וכש"תיאטרון הקוקייה" הרימו את הפרויקט, גילי עברי נכנס לתפקיד הבמאי ויחד עם שגיא פומרנץ התחלנו לעבוד. בהצגה אין ממש סיפור מסורתי. מה שחשוב הוא החוויה. ובשביל שהקהל יבין מה זה לחיות עם הצורך הזה – לשלוט באופן מוחלט על כל אינטראקציה, לרצות שיאהבו אותך אבל רק בתנאים שלך – הוא חייבים להיות חלק.

המוטיב של הארוחה: "הלקוח תמיד צודק" מול "אני תמיד צודקת". אני רוצה שהאורח הכי יהנה, אבל הוא הכי יהנה רק אם יעשה את זה איך שאני אומרת. זה המתח שמניע אותי – צורך עמוק להיות אהובה, לצד צורך עמוק לשלוט על כל פרט.ולכן כל ערב נראה אחרת. כי אם הקהל לא עומד בחוקים, העונשים משנים את מהלך הערב. אני יכולה לקחת להם את הצלחת, הם לא יקבלו עוד. אלו הרגעים בהם השליטה נמלטת, וזה הופך להיות הכי אמיתי. כי בעצם על זה ההצגה – על הניסיון הנואש לשלוט ועל ההבנה שאי אפשר.

הסיפור שעל הבמה לא כולו ביוגרפי. אבל התחושה אמיתית מאוד. התחושה שאם אעשה בדיוק נכון, אם אמלא את הכללים, אצליח למנוע את הפגיעה הבאה. זו תחושה שהרבה אנשים חיים איתה בשקט. בגלל זה היה לי חשוב שהקהל יחווה, לא רק יבין. שייכנס לנעליים האלו לרגע. שירגיש איך זה כשהמציאות תלויה בהתנהגות שלך.כי בסוף, אולי ההצגה היא בעצם על הרגע שבו מפסיקים לאכול לבד. ואולי, אם תעמדו בחוקים, נהפוך לחברים הכי טובים.
>> "בואו לאכול אותי" רצה עכשיו ב'המרץ 2', תל אביב

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• המרץ2
• טור אישי