אסור לתת לשירת הסירנות לשבור את רוחה של היצירה הישראלית

ההודעות שפורסמו השבוע על דחיית אירועי סוכות בשל המלחמה בצפון – בהם פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה שנדחה לחנוכה, ופסטיבל עכו לתיאטרון אחר שנדחה לפסח – ציערו אולי את קהלם הפוטנציאלי, אך יותר מכל היו מהלומה קשה עבור היוצרות והיוצרים. הרי הם אלו שמתכוננים במשך חודשים להציג את פרי עמלם בבכורה באירועים החשובים בלוח השנה של התרבות הישראלית.

>> גיבורים על גיבורים: הסאטירה של HBO חייבת לספק את הסחורה

אליהן הצטרפה הודעת התזמורת הפילהרמונית על דחיית קונצרטי פתיחת העונה בהיכל התרבות בתל אביב, בניצוח המנהל המוסיקלי להב שני ובהשתפות הכנר מקסים ונגרוב, גם כן בשל מגבלות ההתקהלות שהטיל פיקוד העורף בגוש דן. דווקא בשעה קשה זו – ימים של אזעקות תכופות ומתקפות טילים על אזורים שונים בארץ מחד, וחששם המובן של מוסדות התרבות מהפסדים כלכליים ומתפוסת קהל מצומצמת מאידך – אסור לתת לשירת הסירנות לשבור את רוחה של היצירה הישראלית, ובפרט לא את רוחו של הקהל המוטרד אך הצמא לתרבות. למעשה, יש חשיבות מוסרית מן המעלה הראשונה להמשיך לקיים את חיי התרבות בכל מקום בישראל ובכפוף להנחיות פיקוד העורף, לטובת רווחתם הנפשית של היוצרים והקהל, ולא לוותר עליהם.

ב-28 בספטמבר, למשל, אזעקה קטעה את הצגת "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" מאת אדוארד אלבי, בבימוי עירד רובינשטיין, שנערכה באולם קאמרי 2 בתל אביב. האולם הוא מרחב מוגן ומטבעה האזעקה עוררה בהלה ולחץ, אולם שובם של השחקנים והקהל לריכוז בתום עשר דקות ההמתנה – לא לקומדיה אסקפיסטית או לסטנד-אפ, אלא לדרמת יחסים כבדה שמצריכה רמה גבוהה של קשב ומיקוד, הן על הבמה והן באולם – הוכיח עד כמה הצורך להתחבר ליצירה, למפגש הבלתי אמצעי של שחקנים וקהל, הוא קריטי בימים המטורפים הללו. מחיאות הכפיים לשחקנים עם חזרתם לבמה, וגם בסוף ההצגה, הוכיחו עד כמה הקהל איתם, מעבר לעובדה שמרבית הצופים נשארו במקומם ולא עזבו את האולם.

יש להניח שגם באולמות אחרים בארץ מגיב קהל לאזעקות באופן דומה, כך שהולך ומתבהר עד כמה זוהי שעה שמחייבת סולידריות תרבותית של יוצרים וקהל מכל תחומי האמנות. למעשה, ההזמנה לחוות תרבות – לא ליהנות ממנה בהכרח אלא להמשיך לצרוך אותה, בשלב ראשון – תוך הדגשת קיומם של המרחבים המוגנים במוסדות התרבות והבהרת ההנחיות למקרה של אזעקה, היא המהלך ההכרחי לשמירה הן על המשכיות היצירה (בין אם הקולנועית, התיאטרלית, המחולית או הפלסטית) והן על החוסן הנפשי של כל המעורבות והמעורבים במעשה האמנותי.

מבחינת הקהל, אכן קל יותר ולפעמים גם כיף להסתגר בדל"ת האמות ולצלול למעמקי פלטפורמות הסטרימינג (המבורכות כשלעצמן), ממש כמו בימי הקורונה הנשכחים. אולם גם בחירה זו אינה תמיד בטוחה יותר. במציאות שבה לצריכת החדשות הביתית האובססיבית יש השפעות הרסניות במיוחד על בריאות הנפש – מעבר למציאות ההולכת ומטרללת כשלעצמה – מוטב לאזרחיות ולאזרחים להתנתק מהמסכים, ולזמן לעצמם מפגש חברתי-תרבותי ליד הבית: לראות אנשים, לפגוש חברים ולהיות יחד. גם אם סיבת ההתכנסות התרבותית אינה בדיוק המועמדת הבאה לאוסקר או הלהיט שירוץ בכל היכלי התרבות בישראל – עצם האינטראקציה עם יוצרים, שחקנים ויצירה יעניק מרפא לנפש. שעה וחצי או יותר של מפלט, שכאמור ניתן לשמר גם במקרה של אזעקה, ולא בהכרח בועה אסקפיסטית. מותר לפחד, מותר לחשוש, אבל כדאי גם לתת צ'אנס לערב תרבותי ולהפגת חרדות משותפת.

ובאשר לפסטיבלי סוכות, הרי שעד שניסע לעכו ולחיפה לפגוש את היצירות הכי חדשות וחמות על הבמה והאקרנים, ראוי שמוסדות התרבות במרכז יפתחו את שעריהם בפני היוצרות והיוצרים שלהן, כמחווה של סולידריות תרבותית עבור מי שנדרשים עתה לגלות אורך רוח: להפגיש אותם עם קהל לשיחות על היצירות עם קטעים מהן במטרה לעורר עניין וציפייה לתוצר הסופי, שבתקווה יוצג או יוקרן במועדים החדשים, בהתאם למצב, ולא יעמוד שוב בפני דחייה מייאשת בנסיבות ביטחוניות.
יאיר אשכנזי שימש ככתב התיאטרון של עיתון "הארץ" בשנים 2020-2015