בעבודתי כמדריך בבית ביאליק בתל אביב, אני מספר למבקרים במקום על המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ועל אחד העם, על ההיסטוריון שמעון דובנוב, על מאיר דיזנגוף ועוד רבים ונכבדים שישבו באודסה, והקימו למעשה את הבסיס לתרבות העברית של היום. החבורה הזאת גם עיצבה בהמשך את העיר תל אביב במתכונת של אודסה – עיר לבנה לחופי הים, ״אודסה דפלשתינא״, כפי שכינו אותה בתחילתה.

>>מה קשור דגל הגאווה? פשוט מאוד, זה דגל של מאבק על הדמוקרטיה

אבל בדיוק באותה תקופה בה פעלו חכמי אודסה ויצרו את התשתית לתרבות העברית בספרות, בשירה, בעיתונות, בתאטרון ובשאר תחומים, הסתובבו באודסה גם טיפוסים אחרים. בשעה שמלומדי אודסה עסקו בתרבות של מעלה, הם עסקו בעולם של מטה. כי באודסה היה גם עולם תחתון מפותח לא פחות – כנופיות של גנגסטרים יהודים שבנו לעצמם אמפריית פשע ברוח הכנופיות של ניו יורק. יהודים שברחו מהעיירות ומבתי המדרש בחיפוש אחר הזדמנויות לפרנסה בעיר הגדולה, ופנו לפשע כפרנסה קלה ומהירה יותר. עד כדי כך עולם הפשע היהודי היה מפותח באודסה, עד שביטויים רבים ביידיש נכנסו לז׳רגון הקרימינלי הרוסי. הם נפוצים בו עד היום.

אבל ללא ספק, הדמות הכי בולטת בחבורת הגנגסטרים היהודים באודסה היה ברנש בשם מישקה יפונצ׳יק, מאפיונר שעלה לגדולה. מישקה שלט ביד רמה בכנופית הפושעים של אודסה, הוא נהג לשדוד את עשירי העיר ולדאוג ולחלק כסף לעניי העיר, ובעקבות זאת כונה ׳רובין הוד של אודסה׳. כנופיות הגנגסטרים שלו גם הגנו על יהודי העיר כשניסו לעשות בהם פוגרומים. על בסיס הסיפורים האלה כתב איסאק באבל, הסופר הרוסי-יהודי, מחזור קטן של סיפורים בשם סיפורי אודסה, סיפורים שהיוו את ההשראה להצגה שלי ׳מלך׳, שתעלה בפסטיבל עכו הקרוב.

ההצגה מתמקדת בסיפורו של בניה קריק (שמבוססת על דמותו של מישקה), בן של עגלון, ועל עלייתו לגדולה לעמוד בראש עולם הפשע היהודי באודסה, ברוח כנופיות הפשע האיטלקיות בסרטים האמריקאים. אבל לא רק בחבורת הפושעים עוסקת ההצגה שלי, אלא גם בגורל מי שכתב אותם. איסאק באבל – הסופר היהודי הרוסי, מגדולי הסופרים במאה ה-20, סופר שדי בקריאת כמה שורות שלו כדי להבין את גדולתו – נעצר על ידי השלטונות הסובייטים, הואשם בבגידה והוצא להורג בירייה, בדיוק באותו אופן כמו הדמות הבדיונית של בניה שהוא כתב. כך שהמציאות והדמיון נשזרו זו בזו בחייו, וכך גם בהצגה שלי. ביצירת ההצגה התבססתי בין השאר על הפרוטוקולים האמיתיים שנחשפו מהחקירה שלו.

אבל מה המשמעות של העלאת היצירה הזאת במציאות הנוכחית? או כמו שבניה מנסח זאת: ״הדברים כל כך פשוטים, אז למה בני אדם תמיד מסבכים אותם במחול של דם והרס, למה? כשאפשר פשוט לשבת יחד בשלווה לשתות משהו ולפתור הכל על מי מנוחות…״. אני מסתובב ברחובות שכונת שפירא ופלורנטין, ומדמיין שאני ברובע מולדוונקה באודסה, הולך לנמל יפו ורואה בדמיוני את פרוים גראץ׳ אורב לאניה שהגיעה לנמל. במידה מסוימת, היצירה הזאת מצילה אותי ממחול ההרס והדם שסובב סביבנו ומאפשרת לי לדמיין מציאות אחרת.

באחד מסיפוריו כתב באבל: ״סיפור טוב לא צריך להידמות לחיים האמיתיים, החיים הם אלה שצריכים להידמות בכל כוחם לסיפור טוב״. יש כח לאמנות למשוך אותנו מהביצה שאנחנו נמצאים בה, היא מאפשרת לנו לחלום ולתאר מציאות אחרת. במידה רבה זאת הצגה על יצירה בתנאים בלתי אפשריים, בתנאים של מוות ומלחמה. באבל סיפר בחקירתו שהוא פנה אל הדמויות המיתולוגיות של פושעי אודסה כדי לברוח מהמציאות של מלחמת האזרחים ברוסיה. ברגעים הכי קשים בחקירתו הוא נזכר ביצירה שלו והיא נתנה לו כח להמשיך, ואלה גם היו המלים האחרונות שלו – תנו לי להמשיך ליצור. אמנות אמנם לא יכולה להציל אותנו ממוות, אבל היא יכולה להציל את נפשנו.
מלך. כתיבה ובימוי: עמוס אורן. פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, שיתקיים בחול המועד פסח, 14-16 באפריל.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• פסטיבל עכו