בואו לראות מחזה מדע בדיוני מטורף שכתב נתן אלתרמן. כן, אלתרמן

המשאלה המפורסמת של ימינו היא "לחיות את הרגע". צירוף המילים הזה מרוח על הפוסטר העצום המתנוסס לראווה באמצע הכביש המהיר של רוח התקופה, מחייך אלינו מכל פינה כאילו הוא מונה ליזה. בינתיים אנחנו תקועים בפקק אינסופי ומשננים לעצמנו כמו תפילה "לחיות את הרגע, לחיות את הרגע, לחיות את הרגע…". אבל לא טורחים לגלות לנו הוא שהרגע הזה שאנחנו כל כך מנסים לחיות תמיד יהיה מחובר בקשר הדוק לרגעים שהיו ולרגעים שיהיו. אולי ההכרזה ההיא של קהלת, "מה שהיה הוא שיהיה", היא בכלל לא מייאשת כמו שעושים ממנה, ופירושה הוא לא "עזבו, אין מה לעשות, הכול תמיד אותו פאקינג דבר בואו פשוט נבזבז את הכסף על אוכל שמנוני ונראה את העונה הראשונה של 'בואו לאכול איתי'", אלא דווקא תובנה פשוטה וצלולה: מה שיהיה כמוס כבר במה שהיה, ממש כשם שמה שהיה נצור במה שיהיה, וההווה הוא המפגש הפלאי בין מה שהיה למה שיהיה.

כל ההקדמה האולי-מוגזמת-בקטנה הזאת באה להכין לקראת המסעות בזמן שאני מזמין אותנו לעשות עכשיו. נתחיל מהברור: בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר הקרוב בחול המועד סוכות, אציג הצגה בשם "פ.י.ת" על פי המחזה "משפט פיתגורס" של נתן אלתרמן — מחזה מדע בדיוני מבריק ונטוש משנות השישים שהגיבור שלו הוא רובוט. כן כן — רובוט! למעשה אני מבקש לחזור לעבר, לאסוף איתי את הנבואה העתידנית שכתב המשורר הגאון ולחזור להווה בשביל להפיח חיים במילים ברגע הזה.

בטוח לא ידעתם כמה הוא התעניין ברובוטים. נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר, לע"מ)

המחזה המטורף הזה הגיע אליי במקרה לפני שתיים עשרה שנה, כשעוד הייתי תיכוניסט בתול ואת כל התשוקה שלי הקדשתי לשירה, כשרק גיליתי את נתן אלתרמן, מכשף המילים שהספיק להפוך מאז לשטר של מאתיים. לא יודע איך לנסח את ההלם שלפת אותי כשקראתי את המחזה הזה בפעם הראשונה. אולי הלם זאת לא המילה הנכונה, אולי עדיף השתאות או יראה. מחזה מוזר כל כך ויפה כל כך, ששואל אם יש עוד מקום לרוח בעולם שכולו חומר. והרי לנו המסע בזמן השני — מסע שתכליתו לשוב אל רטט הלב מגיל שש עשרה, לייבא אותו הנה אל ההווה, תריסר שנים אחר כך, ולהעניק אותו לקהל.

מסע טוב בזמן תמיד מתחיל מאיזו שאיפה לתקן שבר מהעבר. בימים ההם שפגשתי את המחזה לראשונה, יצאתי למסע חיפוש נחוש וקדחתני בחסות ההתאהבות, וקראתי כל בדל מידע שנשאר על אודות ההפקה המקורית. קראתי וקראתי ונשבר לי הלב. הסתבר לי שבזמנו המבקרים הכפישו בלי רסן באכזריות ובארסיות את המחזה. על ההצגה ההיא נשפכו קיתונות של בוז ולעג, גם מהמבקרים וגם מהקהל, ותוך רגע קצר היא כבר גורשה מהבמה, ומאז ועד היום המחזה לא עלה שנית. הביטוי "הקדים את זמנו" הוא ביטוי מגוחך, מפני ששום דבר לא יכול להתקיים בזמן אחר חוץ מזמנו, אבל במקרה הזה אין הסבר משכנע אחר לכישלון. אני מאמין בכל מאודי שעכשיו סוף סוף הגיע זמנו של המחזה.

מעין אבן (צילום: מיקה גורוביץ | ע. צלמת: אמבר אופיר, גל בומנדיל | צולם במלון בוטיק אסמבלאז')

והזמנה אחרונה למסע בזמן, מסע במימדים הרבה יותר גדולים: פסטיבל תיאטרון לתיאטרון אחר בעכו. באולמות האבירים שנבנו לפני כמעט אלף שנה נערך פסטיבל לכבוד אמנות שנולדה עוד הרבה לפני שהתחילו לספור את הזמן קדימה. כשלימדתי השנה בשיעורי ספרות בתיכון על הטרגדיה היוונית, מצאתי את עצמי מתרפק יחד עם התלמידים על תקופה שמעולם לא הייתי בה: הדיוניסיה, הפסטיבל האדיר שבו כולם היו משתכרים, מסתובבים בעיר בתהלוכה שבמרכזה פסל ענק של פאלוס, וצוהלים ואוכלים ושרים ורוקדים, ובסוף מתכנסים לשיא הפסטיבל: תחרות הצגות התיאטרון.

היה לי קשה להסביר לתלמידים איך מהחגיגה המרהיבה הזאת נשאר לנו תיאטרון מנומס של רשרושי עטיפות סוכריות ובושם בהגזמה. והנה בא פסטיבל עכו ומתעקש לחזור אל כל הקודש ואל כל הטומאה שנזנחה ולהזכיר שתיאטרון הוא לפני הכול חגיגה. אבל מה שבאמת הופך את כל העסק הזה לנס הוא שדווקא במבנה העתיק הזה ודווקא במסורת העתיקה הזאת נבראת אמנות חדשה. כותרת המשנה של הפסטיבל: "תיאטרון אחר" יכולה להישמע יומרנית ומטופשת, ובכל זאת יש בה משהו — זאת הזדמנות להיחלץ מהנדוש, הלעוס והמאוס ולחפש צורות אחרות, משונות ותקדימיות לספר בהן סיפור. קלטו את הפרדוקס: איך יונקים מהעבר בשביל ליצור את העתיד? אבל מה שהיה הוא שיהיה, ובפרדוקס הזה בעצם מתחבא הרגע הזה ממש. לסיכום העניין: לכל מי שרוצה לחיות את הרגע, שווה לקפוץ לפסטיבל עכו ולהסתחרר יחד בריקוד הנצחי של העבר עם העתיד. וכמובן תמיד מומלץ להשתכר תחת.

מעין אבן הוא המעבד, הבמאי והמלחין של המחזה "פ.י.ת" (לפי "משפט פיתגורס" של נתן אלתרמן). פסטיבל עכו לתיאטרון אחר 2022 יתקיים ברחבי עכו בחוה"מ סוכות, 11.10-14.10 ויכלול למעלה מ-60 מופעים שונים.