דווקא מחוץ לגבולות ישראל, הצלחתי להרגיש לרגע אחד כמו מתנחלת

לפני שנתיים החלטתי ללכת בעקבות האהבה, לצאת מאזור הנוחות שלי ולחיות בפעם הראשונה מחוץ לישראל. מה שעל פניו יכול להישמע כמאיים, התגלה כדי נוח ואפילו זול והדבר הכי משמעותי שקרה הוא שהמונח הידוע "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" הכה בי בכל הכוח. ובאמת, כשמסתכלים עלינו מבחוץ, כל דבר כאן מקבל משמעות אחרת. כשאת רואה מבצע בעזה מחו"ל את ישר חושבת "זהו, זה הסוף שלנו!" ואז את מתקשרת לחברים בארץ לשאול לשלומם והם מרגיעים אותך ש"הכל בסדר" ואת נזכרת איך גם את ישבת בבית קפה בפלורנטין והלכת באדישות למקלט ליד, יצאת וחזרת לשתות קפה. כי ככה אנחנו חיים. זה נורמלי. התרגלנו. לרגע שכחתי.

בארץ כל אחד מאיתנו חיי את חייו, בין אם מגשים חלומות או טרוד ממטלות היומיום, אנחנו כל כך עסוקים שלמי יש זמן לחשוב על הבעיה הגדולה מכולן (די נו, למה לבאס ולהזכיר את הסכסוך עכשיו?); אבל כאן בחו"ל (לפחות בלונדון), לא פעם, אנשים ששמעו שאני ישראלית לא התעניינו באוכל או במצעד הגאווה, הם התעניינו איך זה לחיות לצד קונפליקט מתמשך, משליכים עלי את כל עוולות מדינת ישראל. כי כשאומרים "ישראל" בחו"ל, ברוב המקרים, זו האסוציאציה הראשונה שיש לאנשים. כך, בלית ברירה, מצאתי את עצמי הופכת לשגרירת ישראל, דואגת להזכיר שיש כאן אנשים טובים, אחלה חוף, אחלה מדבר ואין על תל אביב גם אם היא יקרה.

באחד הערבים ישבתי עם פדריקו החבר האיטלקי החדש שלי. מעולם לא דיברנו על דעותיו הפוליטיות ותמיד הנחתי שהוא "פרו ישראל" כי הוא מת על תל אביב ויודע לומר "איפה תחנה מרכזית" במבטא איטלקי מושלם. באותה ארוחת ערב הוא סיפר לי בקלילות שמבחינתו מדינת ישראל זו מדינה כבושה שכולה מתבססת על דת, ולכן קשה לו עם הרעיון של קיומה. וכן, הוא כמובן מצטער על מה שקרה בשואה. מצאתי את עצמי, מי שמגדירה את עצמה "שמאל", בוררת מילים, מנסחת טיעונים משכנעים ומחפשת מילים להצדיק את קיומנו בארץ ישראל, הופכת קצת ל"ימנית", קצת כי אין ברירה, אני בעד דו קיום ושלום אבל היי בבקשה לא לשלול את קיומי כאן. הרגשתי איך אני נלחמת להגן על מדינת היהודים שלי, הולכת אחורה לימי התנ"ך והחורבן, מתחברת לצד היהודי שבי, מנסה להצדיק למה מגיע לנו לחיות כאן, מרגישה בעצמי קצת כמו מתנחלת בארצה.

השאלות המבלבלות על החיבור למדינה שלנו, על אף הבחירות החוזרות והמורכבות הביטחונית, צפו ועלו כל הזמן. צפיתי בחדשות על המתנחלים, באיזו מסירות ותשוקה הם פועלים ומיישבים את אדמת ארץ ישראל השלמה בביטול כל מורכבות ונוכחות של עם אחר כאן, ובאמת ובתמים רציתי להבין אותם ואת מה שקורה שם בהרי יהודה ושומרון. בואו נודה באמת, את מרבית האנשים החיים במדינת ישראל זה לא מעניין. תקראו לזה אדישות, תקראו לזה הרגל. בסופו של דבר יש כאן קבוצות שונות שרואות עתיד שונה לאותה מדינה וצריכות לחיות כאן יחד. אם לא נכיר כל אחד את האחר, אני מאמינה שלא נוכל להתקיים זה לצד זה לאורך זמן במציאות המורכבת הזו.

עד מתי ולאן זה הולך. "על הגבעה" (צילום באדיבות פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר)

כשהייתי בת 18 במגמת תיאטרון בכיתה יב' העלתי את המחזמר הסאטירי "כולם היו בני חוץ מנעמי או חופי שוויצריה" של מיכאל גורביץ, שעלה בשנת 84' וצוחק על הימין והשמאל, וכבר אז אמרתי לעצמי "וואו, המחזה הזה נכתב לפני 25 שנה ועדיין רלוונטי להיום". 38 שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי עוסקת באותם נושאים, חיה את אותה מציאות ושואלת – עד מתי ולאן אנחנו הולכים. ביצירה שלנו "על הגבעה", שעולה בימים אלה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, ניסינו להבין את מי שטוען שהוא ממשיך את דרך החלוצים של 48'. צפינו בעשרות כתבות וסרטונים, קראנו מאמרים, ערכתי ראיונות עם מתנחלות ונערות גבעות בעבר ובהווה – לא בכוונה להצדיק מעשי אלימות וגזענות אלא באמת כדי לנסות ולהבין לצד מי אנחנו חיים, מה קורה שם במזרח הארץ ומה יש לנו ללמוד מהם בעיקר על עצמנו. ולכל מי שכבר קפץ ושלל את קיומה של ההצגה לפני שצפה בה, הן מהשמאל והן מהימין: בואו לראות ואחר כך נדבר. בשביל זה יצרנו אותה.

>> "על הגבעה – ארץ לעולם לא", מחזמר סאטירי מאת קרן שפט, עולה בימים אלה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, פרטים וכרטיסים כאן // בימוי ודרמטורגיה: אליענה מגון // לחנים וניהול מוסיקלי: אודי אהוד קנבל // עיצוב תנועה: אור משיח