מדינת מלחמה: איך הפוסט טראומה התפרצה לי בכניסה לדיזנגוף סנטר

להגיד שיש לך פוסט טראומה זה מורכב. זה גם שחרור וצמיחה, וגם פחד ובושה, ולמרות שטרם אזרתי אומץ לעמוד מול משרד הבטחון ולדרוש הכרה ותמיכה – כתבתי על זה מחזה. במרכז ההצגה עומד חייל משוחרר שתקוע בין בית של שני עצורים מהשטחים, לבין הבית של ההורים שלו, עד שבסוף… מה פתאום, אני לא אגלה! בואו לראות אם אתם רוצים לדעת.

לא כתבתי את ההצגה כדי שיכירו בי כפוסט-טראומתי, ולא בשביל ה-״מאבק״. אני לא יודע מה אני ברמה ההגדרתית, וזה גם לא מעניין אותי. כן, אני דפוק מהצבא, יש לי סיוטים, בנסיעות באוטובוס אני מתכנן איך אני בורח, ויודע בדיוק איך לסכל את הפיגוע שיבוא. אבל לא על זה המחזה. זה קשה, וזה מעייף, אבל אין לי יותר מידי מה לומר על זה. אם היו עושים אבחונים לכל מי שחי כאן, ל-80 אחוז מהאוכלוסייה היו מגלים פוסט טראומה. וזה תמיד היה ככה. כשסיפרתי לסבא שלי שאני עומד לקבל כומתה ירוקה באנדרטת הנח״ל בפרדס חנה, הוא התחיל לבכות ואמר ״יש לי הרבה חברים שם״. וזה בסדר. כאילו, זה לא בסדר. זה נורא והלוואי שזה יגמר כבר, אבל זה לא חדש. מה שחדש זה שאני, לעומת סבא יונתן, יכול לומר – קשה לי, אני צריך עזרה, ואתם צריכים לעזור לי. אתם שלחתם אותי לצבא, ואתם צריכים לעזור לי לצאת משם.

לקח לי כמה שנים להצליח לבקש עזרה. למזלי, או לצערי, לא לקח הרבה זמן מהרגע בו עזבתי את הקו בחברון עד הרגע בו הבנתי שמשהו לא בסדר. אני לא כל כך יודע לדבר, אז תמיד חשבתי שללכת לשתוק מול פסיכולוג יהיה בזבוז זמן, אבל בשלב מסוים הייתי עם הגב לקיר, ולבד, וחייב לדבר עם מישהו. אבל אז נזכרתי שאני גר בתל אביב, ויש לי חלומות, ורצונות, והדברים האלה עולים מלא כסף, ואי אפשר גם לגור בעיר האהובה שלנו וגם לממן לעצמך טיפול, או תחביבים, או משהו. אלא אם כן אתה בהייטק. וסורי, אבל לא בא לי לעבוד בהייטק. בקטע טוב. אז ביקשתי עזרה מההורים.

אפשר להבין. דיזנגוף סנטר (צילום: דין אהרוני רונלד)

יש לי הורים מדהימים, הכי טובים שיש, אבל כשאמרתי להם שקשה לי הם לא הצליחו לשמוע את זה. זה נורא העליב אותי, אז כתבתי קטע – חייל עוצר פלסטינאי שהופך להיות אמא שלו (מה שמאוחר יותר הפך למחזה), והעליתי אותו בערב יצירות בניסן נתיב כדי להראות להם מה זה. אבל לא הזמנתי אותם בכלל, פחדתי שירגישו רע. הבנתי שזו סיטואציה חרא לכולם. לי, להורים שלי, ולאנשים שעצרתי, ואני רוצה לכתוב על זה שכואב לי, אבל אני מבין וחומל וסולח.

הפעם הראשונה שבה היה לי התקף חרדה הייתה בכניסה לקניון של דיזינגוף סנטר. גליה ואני יצאנו לראות סרט בקולנוע לב, וכשיצאנו מהסרט ראינו מרחוק את האקסית שלי מהתיכון. קפאתי. כאילו הרימו לי האמברקס. התחלתי להזיע ולהסתחרר, הרגשתי שאני בסכנה ולא הבנתי למה, ומה זה קשור בכלל. מצאתי את עצמי עומד בקינג ג׳ורג׳ ומרגיש שאני עומד למות, שעוד רגע יצוץ מאיזו פינה מחבל וידקור אותי. ואפילו שאני יודע שאני בטוח, אני לא מצליח להירגע. הפעם האחרונה שבה קפאתי ככה הייתה בצבא, כשראיתי מחבל מתחבא בשיחים. וכנראה הגוף שלי התקלקל וחשב שאני בסכנת חיים. אדרנלין, לחץ, התכווצות של כל השרירים. אני יודע שאני בסנטר, בעיר שאני אוהב, עם הבחורה שאני אוהב – אבל הגוף שלי חושב שאני שם. הגוף שלי מקולקל, ולא תמיד יודע מתי אני בדיזינגוף ומתי בשטחים.

אני אוהב הצגות שהמרכז בהן הוא השחקנים, שהם עושים קסמים. מחליפים זהויות ולוקיישנים ברגע, ומכניסים אותך לעולם שהחוקים של המציאות לא חלים עליו. לכן הרגשתי שהבמה, השחקנים והתיאטרון, הם הדרך המושלמת לספר איך העולם שלי איבד את החוקיות שלו, והכל אקראי ומפחיד. אבל זה סבבה, ואפשר לצחוק על זה ביחד. בואו. נתראה בעכו.
ההצגה תעלה במסגרת פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר ב- 3.10 (הצגות ב-15:30 ו-16:45) ו-4.10 (הצגות ב-15:00 ו-16:00). לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים