"דה וויס" חזרה עם מנטורים על טהרת המיינסטרים האפרפר ושפה טלוויזיונית שחוקה מאי פעם. ואז מאי מלר עלתה לשיר את "שיר משמר", קילפה בשלוש דקות את כל הפייק והציניות - והזכירה לכולנו ששום פורמט לא ינצח שירה טהורה מהלב
אחרי שבע שנים שבהן כל העולם התהפך לנו עשר פעמים על הראש, "דה וויס" חוזרת לעונה שישית. תוכנית הריאליטי המוזיקלית המצליחה, שנולדה בכלל בהולנד, שבה למסך של רשת 13 אחרי הפסקה ארוכה מאוד – והיא חוזרת אחרת ממה שהייתה. קצת קשה לזכור היום, אבל בתחילת הדרך הרייטינג של "דה וויס" היה מפלצתי. התוכנית, ששודרה בערוץ 2, הביאה שיאים מדהימים, כולל פיק של 47.1% כבר בפרק האודישנים השני. אבל הרבה קרה מאז העונה הראשונה, ששודרה ב-2012. ערוץ 2 כבר הספיק להתפצל, המוזיקה הישראלית השתנתה מאוד – וגם ישראל עצמה השתנתה. בין הקורונה, 7 באוקטובר והסבבים מול איראן, זו בפירוש לא אותה מדינה. וגם לא אותו ריאליטי שראינו בפעם הקודמת.
>> "הכוורת" היא הפוגה מבורכת מהחדשות. חבל שהיא פשוט לא מספיק טובה
כש"דה וויס" עלתה לראשונה בישראל, "כוכב נולד" הייתה השליטה הברורה של הריאליטי המוזיקלי. גם שם היו שופטים צבעוניים שתפסו לא מעט מקום, אבל הסיפור הגדול עדיין היה המתמודד האלמוני שגדל לאורך העונה והפך לכוכב. החידוש של "דה וויס" היה להכניס את המנטורים אל לב הדרמה: אמנים מפורסמים שבנו נבחרות, התחרו זה בזה והפכו בעצמם לחלק מרכזי מההצגה. זה עבד מצוין ב-2012. ב-2026 זו כבר שפה טלוויזיונית שחוקה. אנחנו מכירים את הקאט מהזמרת ששרה את נשמתה אל המנטור המהורהר. אנחנו יודעים מתי המצלמה תתקרב ליד שעל הכפתור, מתי המוזיקה תתגבר ומתי מישהו יסתובב בשנייה האחרונה. השאלה כבר אינה רק כמה הביצוע ירגש, אלא מי ילחץ, מי יעמוד ומי יספק את המשפט שייכנס לפרומו.
גם רשימת המנטורים כבר לא נושאת את אותו משקל. בעונה הראשונה ישבו בכיסאות אביב גפן, שלומי שבת, שרית חדד ורמי קליינשטיין – ארבע דמויות שונות מאוד, שכל אחת מהן הביאה איתה עולם מוזיקלי ברור. גפן הגיע עם הרוק, הפרובוקציה והשירים שלו. חדד ייצגה מהפכה שלמה במוזיקה המזרחית. שבת הביא נשמה וקול שאי אפשר לבלבל עם אף אחד אחר. וקליינשטיין הגיע עם קטלוג של כתיבה והלחנה לעצמו ולאחרים שקשה לכמת במילים. הפעם אלה עידן רייכל, עדן בן זקן, סטטיק ונועה קירל. כולם כוכבים גדולים, אבל הם חיים באזורים קרובים בהרבה של המיינסטרים הישראלי. רייכל הוא על תקן היוצר ה"חשוב", אבל קשה להשוות את עומק ההשפעה שלו לזה של רמי קליינשטיין או אביב גפן. עדן בן זקן אמנם ממלאת את מנורה וקיסריה, אבל קשה להשוות את החשיבות ההיסטורית שלה למהפכה שייצגה שרית חדד. במקום ארבעה עולמות שמתנגשים זה בזה, קיבלנו פחות או יותר את אותו עולם בארבעה כיסאות.
הבחירה בנועה קירל כמנטורית מחדדת את הבעיה. קירל היא פופ איידול מצוינת, וראויה להערכה על היכולת שלה להיות כזו. אבל היא לא יוצרת מהסוג שבשבילו מחכים בדריכות לשמוע ניתוח מוזיקלי. וכשהשיא היצירתי המזוהה איתך הוא "טרילילי טרללה" – תרתי משמע – קשה להשתכנע שכיסא מסתובב הפך אותך לסמכות אמנותית. התחושה היא שאם בעונות הראשונות ממש ציפית לשמוע מה יהיה למנטורים להגיד, הפעם הם פחות מעניינים ויותר מעוררים ציניות. גם הדיאלוגים ביניהם מרגישים הרבה פחות אותנטיים. השוני שהיה בין אביב גפן לשרית חדד, שבמידה רבה ייצגו קצוות שונים של המוזיקה הישראלית, פשוט לא קיים כאן. התחושה היא שאפשר לתת לכל ארבעת המנטורים של 2026 את אותו שיר, וזה לא יישמע מיוחד מדי. כשהשוני מתעמעם, נעלמת גם הדרמה האנושית שאמורה להצדיק את כל הזמן שהמצלמה משקיעה בהם.
אבל יש רגעים שבהם כל הציניות הזאת נעלמת. רגע כזה קרה בפרק ששודר אמש (ראשון), בביצוע של מאי מלר ל"שיר משמר", המזוהה עם חוה אלברשטיין. פתאום כל הקליפות של "דה וויס" איבדו חשיבות. לא היו הערות מיותרות באמצע, כי למנטורים לא היה מה להגיד. לא היו אפקטים מיוחדים או קאטים, כי לא היה צריך. היה פשוט ביצוע יוצא דופן של זמרת מיוחדת, שכבשה את הלב ושמה לך דמעות אמיתיות בעיניים. לא מעושות, לא פייק, לא משהו שצריך לתקן בעריכה. זה היה מרגש לא כי הייתה מניפולציה, אלא כי הלב הגיב הרבה לפני המוח. ובמובן הזה, המונולוג של עידן רייכל – שאין לי ספק שההתרגשות שלו הייתה אותנטית – שבו פירט באריכות על המצב שאנחנו עוברים, היה קצת מיותר. את מה שהוא הסביר במילים כולנו כבר הרגשנו. טוב היו עושים יוצרי "דה וויס" אילו פשוט ויתרו על המונולוג. משאירים את הטקסט המהמם הזה, שפרסם נתן אלתרמן לפני 61 שנה, לפרשנות הקהל. לחרדות שכל אחד מאיתנו צבר על הלב בשבע השנים האחרונות. לכמה שהעולם השתנה לחלוטין מאז העונה הקודמת. הטקסט דיבר בעד עצמו, והדמעות גם. שתיקה הייתה משרתת את הרגע הרבה יותר מכל מילה רהוטה.
"דה וויס" הרבה פחות מהפכנית משהייתה. אבל גם התפקיד של הריאליטי המוזיקלי בחיינו השתנה, וגם ההתלהבות ממנו כנראה כבר לא תהיה זהה. "דה וויס" לא תגיע שוב ל-47% רייטינג, לא רק בגלל פיצול ערוץ 2, אלא מפני שהציבור הישראלי כבר שבע ממניפולציות רגשיות. אנחנו עייפים מכל הפייק שמקיף אותנו, וכל מה שאנחנו רוצים הוא שירה טהורה שתוציא אותנו לרגע מהבלגן. הביצוע של מאי מלר עוד ייכנס לפנתיאון של הריאליטי המוזיקלי, בעיקר מפני שבשבילו לא ממש צריך פורמט, עריכה או כיסאות מסתובבים. זו הייתה פשוט בחורה יוצאת דופן ששרה מהלב. יותר מזה אנחנו לא צריכים.