קנטטה לסינטה: ביס אחד מושלם שמשנה את הכל
עודד קרמר נקלע לארוחה ב"גסטון סטייק האוס" באיירפורט סיטי. בדיוק כשהציפיות היו יותר נמוכות ממלכודת תיירים בטיילת טבריה, הגיע הביס הראשון וקרה דבר מדהים
על הנייר, יש מעט מאוד מקומות פחות מזמינים בישראל מאיירפורט סיטי. כאילו מישהו אמר לעצמו שיהיה נחמד לקבץ למקום אחד, לא ממש קרוב לכלום, את עיצובי הבניינים המשעממים בהיסטוריה, ולשבץ אותם בתוך רחובות גנרים וחסרי ייחוד, שנראים כולם בדיוק אותו הדבר וסובלים מהעדר חניה לאורחים. עכשיו, בימי הקורונה, כשלאווירה המלנכולית מצטרפת תחושת נטישה וכשהאטרקציה היחידה – המטוסים שעוברים אחד אחרי השני מעל הראש בדרך לנחיתה – לא קיימת, באמת שצריך סיבה טובה כדי לטרוח ולהגיע. אבל, קרו דברים, לקוחות ביקשו ונקבעו פגישות. ואם כבר פגישות אז לפחות גם נאכל. בהיעדר מגוון אופציות מצאנו את עצמנו, ככה פתאום, מתיישבים לעסקית צהריים בגסטון סטייק האוס.
איך מתארים ביס כזה? ומה זה בכלל חשוב? הרי כל מה שמעניין ברגע הזה הוא לחתוך את החתיכה הבאה כדי לחוות מחדש את הביס
אפשר להגיד הרבה דברים על גסטון, אבל החשוב מכולם הוא שהיא לגמרי לא נראית כמו סטייק האוס. למעשה מבחוץ היא נראית בדיוק כמו הדיינר/ביסטרו שנמצא 100 מטר משם. שולחנות פורמייקה מתנדנים קלות, כיסאות לא נוחים וצוות מלצרים צעיר שמשתדל, לפעמים קצת יותר מדי ובאופן קצת מעיק. גם התפריט העסקי לא בדיוק תומך בשם. סלטים, שניצלים (עוף ועגל), המבורגרים. כל מה שהיית מצפה בדיינר/ביסטרו. סטייקים? בעסקית, שכוללת מנה ראשונה ועיקרית במחיר המנה העיקרית, מאפשרים שלוש אופציות: סינטה, אנטריקוט ופילה. סטייק "האוס"? עד עכשיו בקושי סטייק "חדר בדירת שותפים בדרום העיר".
למנות ראשונות לקחנו מהעסקית כבד קצוץ וקרפצ'יו. הכבד הקצוץ היה מהז'אנר הכהה, עם בצל מתקתק עליו והיה הפתעה נחמדה. הוא היה מתובל בדיוק במידה והלחם האוורירי שהוגש איתו עשה לו רק טוב. הקרפצ'יו, לעומתו, היה הרבה פחות מוצלח. שביבי הפרמזן שהובטחו בתפריט התגלו כיריעות שכיסו את הבשר כולו, וזה דווקא היה הדבר החיובי בכל האירוע כי הבשר עצמו הרגיש כאילו הטביעו אותו בסויה, ונתן תחושה של בשר כבוש ולא של קרפצ'יו.
בשלב הזה כבר לא היו יותר ציפיות. בצד אחד של השולחן עשו את אחד הדברים היותר מוזרים והזמינו מנת סלמון צלוי על מצע פירה, וקיבלו, הפלא ופלא סלמון צלוי על מצע פירה שהיה, אין שום דרך אחרת לתאר את זה, סלמון צלוי על מצע פירה.
ואז הגיעה הסינטה. הפרזנטציה לא עשתה איתה חסד. יש משהו לא אסטתי בסטייק שיושב לבד על צלחת לבנה שגדולה עליו בכמה מידות. בצד הוגש רוטב יין אדום שהיה כל כך מתוק, שאפשר להגיש אותו בתוך קינוח. ובדיוק ברגע הזה, כשהציפיות היו יותר נמוכות מאשר ממלכודת תיירים בטיילת של טבריה, הגיע הביס הראשון, וקרה דבר מדהים. וכל מה שהיה עד אז, לא שינה יותר.
במחיר של הקינוחים כבר היה עדיף להזמין עוד סינטה. גם היה יותר טעים, וגם היינו מסיימים עם טעם ממש טוב בפה
איך מתארים ביס כזה? איך מסבירים את הפער בין העובדה שהסטייק מספיק בעל גוף כדי שתיתן בו ביס, לבין העובדה ששנייה אחת אחר כך הוא פשוט נמס לך בפה? שבבת אחת אתה חווה את הטעם של הבשר מתפשט בכל החיך? ומה זה בכלל חשוב? הרי כל מה שמעניין ברגע הזה, הוא לחתוך את החתיכה הבאה כדי לחוות מחדש את הביס.
הסינטה של גסטון היא אחת מחתיכות הבשר הכי מוצלחות שאפשר למצוא היום באזור, בטח אם משקללים את הווליו פור מאני בתוך הארוחה העסקית (ואל תעשו את הטעות שלי, בעוד 35 שקלים קחו את ה-300 גרם ולא את ה-200). ואנחנו מדברים על סינטה, נתח רזה יחסית, כך שאין כאן טריקים של שומן. היא כל כך טובה עד שבערך באמצע הדרך אתה רק עסוק בלחשוב אם אתה מציע לצד השני לטעום את הדבר הנהדר הזה, או שעדיף לשתוק וליהנות מהכל בעצמך.
הקינוחים, למרבה הצער, חזרו לסורם. מלבי קוקוס עם רוטב פירות אדומים היה לא מוצלח בכל אספקט אפשרי. הקראק פאי היה קצת יותר טוב אבל גם הוא לא היה יותר מנחמד. במחיר שלהם כבר היה עדיף להזמין עוד סינטה. גם היה יותר טעים, וגם היינו מסיימים עם טעם ממש טוב בפה.
גסטון סטייק האוס, נגב 5, אירפורט סיטי
להזמנת מקום במסעדה
4 כוכבים (4 סינטות, למעשה)
עסקית סלמון (כולל ראשונה) – 89 ₪
עסקית סינטה 200 גרם (כולל ראשונה) – 100 ₪
קראק פאי – 44 ₪
מלבי קוקוס – 38 ₪