נטל האחריות: הסרט על כרמי גילון מזכיר כמה עמוק צללנו לתהום

סוף השבוע הראשון של חודש נובמבר תמיד מרכגיש כמו כאב פנטום מצלקת ישנה. שלושים שנה עברו מאז היום שבו מדינה שלמה ראתה את העולם מתרסק להם מול הפנים. הלילה השחור של ה-4 בנובמבר. היריות, ההודעה, והימים שבאו מאז. עם השנים תמונת המצב הפכה להרבה יותר מורכבת, אבל בו זמנית היא גם הרבה יותר ברורה: היום שבו רוצח יהודי חובש כיפה לקח את חייו של ראש הממשלה הוא היסוד העמוק לכל הכשלים מהם סובלת מדינת ישראל עד עצם היום הזה.

זה היה האבטיפוס של הקריסה אותה אנחנו עדיין חווים, שהתגלגלה עד להושבת אחד מגדולי המסיתים באותה לשכה של יצחק רבין ז"ל, בעוד האיש שגנב את סמל המרצדס של רבין ז"ל אחראי על אכיפת החוק, והשלום שפעם היה משאת נפש הפך למשהו שאף אחד לא מדבר עליו. וביום שבו מדינת ישראל מציינת שלושים שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, מגיע הסרט התיעודי "במשמרת שלי". סרט בן שעה וארבעים דקות נטו, שעמד אתמול (ראשון) בלב הפריים טיים של קשת 12. במוקד עמד ראש השב"כ דאז כרמי גילון, האיש שלפני הרצח עוד היה כ', ונושא על גופו וליבו, פיזית, את האחריות הכואבת לרצח של ראש ממשלה בישראל. זה ראיון נדיר עם גילון – איש שלא מרבה להתראיין – שמבין שהוא לקראת הסוף.

גילון יושב מול המצלמה בגיל 75, חולה בסרטן ומבין שזה הזמן לפתוח את הכל. והוא מספר, בקול רועד אבל צלול, את הדרך שבה ראה את האסון מתרחש: את האזהרות, כולל כלפי רבין עצמו, את יום הרצח והימים שבאו אחריו, את ועדת שמגר והדו"ח שלה שחטאו לתפקידה, ומעל הכל את האשמה המטורפת שחש עליו, עד עצם היום הזה. אשמה שהגיעה עד כדי מחשבות אובדניות, סמים קשים, עישון כבד ורצון גדול בהרס עצמי.

>> תיעוד כמחאה נגד הקהות: בכפר עזה למדתי שהחיים חזקים מהחורבן
>> בעיניי המתבונן: 15 סדרות וסרטי הדוקו הכי מומלצים בדיסני+

יוצרי הסרט הם העיתונאי אמנון רבי והבמאית ציפי ביידר. רבי, לצד קריירה ארוכה בעיתונים כמו "חדשות", "מעריב" ו"העיר" מגיע לסרט המשמעותי הזה אחרי שתי הפקות דוקומנטריות ענקיות מהשנים האחרונות – "האחת", שיצר עם סימה קדמון על טייסת 201 של חיל האוויר במלחמת יום כיפור; ו"היום שלא נגמר", שיצר יחד עם הבמאי גלעד טוקטלי על ה-7.10. וכשמסתכלים על שתי היצירות האחרונות, אי אפשר שלא לראות ולחוש את הדמיון בין שני הטראומות המכוננות.

7.10 ורצח רבין הם, כמובן, שני אירועים שונים בתכלית – אבל המוקד שלהם הוא אותו המוקד. אמונות בסיסיות של מערכת שלמה שמתקשה להתנער מהן גם מול סימני האזהרה הגדולים ביותר. כמו שהחברה הישראלית האמינה עד הפיצוץ הגדול של השבת השחורה ש"חמאס מורתע", כך גם כל החברה הישראלית לא העזה להאמין שיהודי ירצח יהודי אחר בשל דעותיו הפוליטיות, קל וחומר ראש ממשלה. העדפנו להאמין לגרסאות מיופות של המציאות, רק כדי לא להתמודד עם הכאב שבהכרה בפרצוף האמיתי.

יש מילה אחת חוזרת ושבה בסרט – אחריות. אחת מתכונות האופי הכי גדולות שרבין ז"ל סימל בחייו, והתכונה שרובצת על נפשו של גילון מאז מותו ועד היום. ההבנה שאם משהו קרה "במשמרת שלך" (אפרופו שם הסרט), הוא עליך, ושום דבר לא ינקה אותך ממנו. התפקיד שלך היה למנוע את האסון מלהתרחש, ומהרגע שהתרחש – עליך לעשות הכל כדי לתקן הלאה, גם תוך תשלום מחיר אישי. ובלב האחריות, עומדת האמונה שהמדינה יותר חשובה ממך. שמשרת ציבור צריך לחשוב על טובת הארץ קודם כל, ורק אחר כך על טובתו האישית.

זה, כמובן, שוב מתחבר ל-7.10 ומהדהד את ההבדל במושג האחריות שבין אנשי הצבא ומערכת הביטחון (שלקחו אחריות כולם על האסון), ובין הפוליטיקאים, שעד עכשיו מאמינים (או רוצים שנאמין) שזה בכלל לא הם. שלא העירו אותם ולא משכו בדש מעילם, שזו היועמ"שית ובג"ץ והתקשורת, כולם כולם חוץ מאיש אחד שעדיין נשאר בתפקידו גם שנתיים אחרי שבמשמרת שלו נרצחו ונחטפו אלפי בני אדם. וטובת המדינה? היא הרי גם ככה מיושרת עם טובתו האישית של ראש הממשלה. המדינה זה הוא, אחרי הכל. לא?

הסרט מתעד בצורה חשובה לא רק את הרצח – אלא גם את מה שקדם לו. כי כמו שעושים כבר עכשיו עם ה-7.10, גם לגבי רצח רבין יש תהליך גדול של שכתוב הטרגדיה. של אנשים שרוצים להתחמק מהאחריות שלהם למותו של רבין ז"ל ועוטפים את זה במילים יפות כמו "שנאת חינם". לא היתה פה שנאת חינם – היה פה מחנה דתי, קיצוני ואלים שהיה מוכן לעשות הכל כדי לעצור את הסכמי אוסלו ואת חלוקת הארץ. ובשם העיקרון הזה, הם היו מוכנים לעשות הכל – כולל התנקשות בחיי ראש ממשלה.

"במשמרת שלי", דרך הסיפור של גילון, גם משרטט את הסיפור של הקיצוניות היהודית – השורשים שמהם נבע הרצח – והיא אינה טועה בהם. מסיפור המחתרת היהודית (והמפגש המצמרר בין גילון לבין אחד ממנהיגיה, יהודה עציון), דרך "דין רודף" וההפגנות האלימות, והשר דהיום איתמר בן גביר – ועד איך לא, יגאל עמיר. בניגוד לנבואה ההיא של רמי הויברגר, יגאל עמיר עוד לא שוחרר – אבל ייתכן וכבר לא צריך אפילו לשחרר אותו. גם ככה נביאי השקר של השנאה והאלימות שולטים היום במדינה.

זה סרט חשוב ועוצמתי גם בגלל העיסוק שלו בטראומה. הסרט מתאר, בצורה כואבת וכמעט גרפית, את הדיכאון שממנו סבל גילון ואת "אשמת הניצולים" שהוא חי איתה. אלה הקטעים החזקים באמת בסרט (עם כל הכבוד לתיעודים ההיסטוריים ושלל הטריגרים שעפו באוויר). כך גם המפגש שלו בסיום הסרט עם שלושת בנותיו, כשהם מדברים לראשונה על מה שעבר הבית של משפחת גילון בעקבות הרצח, היה רגע השיא האמיתי והאמפתי של סרט כאוב וקשוח.

וברור לחלוטין שהסרט מגיע מנקודת מבטו של גילון – ועל כך, הוא גם ברמה מסוימת עושה לו הנחות. על סוכן השב"כ אבישי רביב הוא לא ידע, הוא פתח חשבון עם קודמו בתפקיד יעקב פרי שקרא לו להתפטר, ברור שהוא סולל את הנראטיב ושפרטים שפחות נוחים לו לא נמצאים שם. אבל באמת הגדולה של הסרט, הוא עושה צדק – גם עם גילון עצמו, שמודה בחטאים שלו ובאשמה שלו וגם עם הרצח הטראומטי, דווקא בתקופה של השכחה גדולה מסביב.

יותר מהכל, הסרט הזה מעורר געגועים לישראל שגילון יבדל"א ורבין ז"ל ייצגו. האם רבין היה מביא שלום? אי אפשר באמת לדעת, כמו שאי אפשר לדעת אם היה בכלל מנצח את בחירות 96'. אבל הוא היה לוקח אחריות. גילון כמעט ולא מדבר בסרט הזה פוליטיקה. יש לו יותר מדי טראומות לפרוק מכדי שיתעסק בטראומות שלנו. המסר לא מפורש, אבל הוא כן מורגש בהחלט בסאבטקסט: המדינה הזאת, המקום שבו אנחנו חיים בו, נמצאת בקריסה גדולה. ורק חזרה למצפן הערכי הבסיסי הז תוכל מתישהו לחלץ אותנו אל חוף מבטחים.