האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל היא ברק כהן. תלמדו ממנו משהו

את ברק כהן ראיינתי פעמיים בחיים. בשני המקרים גנזתי את הכתבה. הפעם הראשונה הייתה כשנבחר לעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית ששאפה להתמודד ב-2021, רגע אחרי שזכה בבחירות המקדימות. המפלגה החלה להתפרק תוך כדי תנועה כבר בצעדיה הראשונים והחליטה שלא להתמודד בבחירות בסופו של דבר, ואני חשבתי שלא יהיה הוגן להציג דברים שאמר בימים הראשונים, בזמן שהמציאות בשטח כבר השתנתה, ולהוציא אותם בפועל מהקשרם.
הפעם השנייה הייתה אחרי הקמת ממשלת בנט-לפיד, כשעו"ד ברק כהן החליט לנצל את ההפוגה כדי לפתח את כישוריו הנאים כזמר-יוצר בז'אנר החאפלות שיכול להרים את הזכה שבחתונות. גם שם, המציאות השתנתה מהר מכפי שהספקתי לתמלל את השיחה, והכתבה איבדה את הקונטקסט שלה. זה היה מבאס בעיקר כי רציתי להרים לו, אבל יותר מכך כי היה לי ברור שהמציאות הישראלית לא תאפשר לברק כהן לשיר ולשמח את הציבור למחייתו. המאבקים לשוויון וצדק כבר ימצאו אותו. בדיוק כשהוא יחשוב שהוא בחוץ הם יימשכו אותו בחזרה פנימה.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> המשחק המסוכן חזר: האם "ארץ נהדרת" מנרמלת את מרדכי דוד?

נזכרתי בזה בחודשים האחרונים כשהוא העביר הילוך אקטיביסטי והחל ללוות מקרוב את משפט נתניהו ואת הניסיונות לחבל בו ולהביא לביטולו, כשבמקביל לקח כפרויקט את רועי סטאר המטרידן, את דובר הליכוד הלקקן גיא לוי ואת דובר המשטרה ליאור אבודרהם ומותג האופנה "אהבל" שהקים בהשראתו (קנו חולצה!). כלומר, צדקתי. מצד שני, כל זה לא מפריע לו להמשיך לשיר בחאפלות. כלומר, טעיתי. אני לא בטוח מאיפה הוא שואב את האנרגיות, אני רק יודע שאם היו לנו מאה ברק כהנים היינו במקום לגמרי אחר.

כי מה שיפה בברק כהן, בניגוד לאנשי מחאה רבים וטובים, זה שהוא לא רק מדבר אמת לכוח אלא גם לא ממצמץ כשהכוח עונה בחזרה. כל השמאלנים הטובים שצקצקו בעשור הקודם מול פרויקט "באים לבנקאים" או כשהתקיל את מירי רגב במסעדת פירות הים גוצ'ה, היו צריכים לעמוד אצלו בתור עכשיו בסליחה ומחילה. כל מי שהפך לחנה בבלי מול המופעים של כהן ברשתות החברתיות נגד מוקדי כוח והתעקש "להסתייג מהסגנון" צריך להוריד לעצמו כאפת שטות עכשיו כששאריות הדמוקרטיה הישראלית מתפוגגות.

ברק כהן הבין מזמן והרבה לפני כולם שזה לא דיבייט בבית הלורדים. אנחנו נלחמים כאן בארגון פשע שהולך אול-אין על הראש של מתנגדיו. הוא יודע להיכנס לסנג'רים של הארגון מתחת לעור, לדבר בשפה שלהם, לגייס לעזרתו את השכינה הברוכה ואת המשפט העברי ולהוציא אותם משיווי משקלם. הוא איש של אמת, גם אם היא לא נעימה ולא פופולרית וגם כשהוא בוחר לבטא אותה באופן אגרסיבי או וולגרי. האקטיביזם שלו בוודאי אפקטיבי יותר מאלף נאומים חיוורים באלף הפגנות רוויות ייאוש.

ולא פחות חשוב: הוא שמח. הוא נהנה. הוא מבסוט. יש בו עליצות כשהוא נאבק בנאמני משטר, אוכלי שוחד ובוגדים בעמם. השמחה הזאת מדבקת ומפיחה אומץ גם באחרים, כשם שהיא מבלבלת את סוכני המשטר שרגילים לראות מולם אנשי מרכז-שמאל מבועתים ונואשים. הוא בכלל לא רואה את עצמו כחלק מ"הגוש" הדמיוני נגד נתניהו. השינוי שהוא חותר אליו עמוק, מקיף ומהותי בהרבה. למי שמעוניין להקשיב, כמו ארי ליבסקר ב"כלכליסט", הוא תמיד שמח להשמיע את החזון מרחיק הלכת שלו. וכן, יש לו חזון.

בחודשים הקרובים יצטרפו רבים אל המערכת הפוליטית בניסיון נואש לעצור בבחירות דמוקרטיות את הגלישה של מדינת ישראל אל דיקטטורה קקיסטוקרטית. חלקם כבר מאורגנים בחמ"לים במאמץ לשמור על טוהר הבחירות, משימה כמעט בלתי אפשרית אחרי שהמשטרה, השב"כ וחלקים ממערכת המשפט כבר נפלו. הם חייבים לדבר ברור, אמיץ וחזק ולייצר אופוזיציה לוחמנית פי אלף. הם חייבים להיות יותר ברק כהן. זאת תעודת עניות גדולה למנהיגי "המחנה" הדמיוני על משאביהם בכנסת, אבל נכון לרגעים אלה, עם הקרקס שהוא עושה לוואנאבי-בסיג' של נתניהו ועם הרעש שהוא מרים סביב ניסיונות המסמוס של משפט נתניהו, ברק כהן הוא האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל.