ריקוד המכונה: האמן גילי אבישר חולם להיות מייקל ג'קסון
גילי אבישר לא היה מסוגל ליצור ולו פיסת לבוש פונקציונלית אחת, אז הוא נטש את עיצוב האופנה לטובת האמנות והפך את הבדים לעבודות מופרעות. לרגל תערוכת היחיד שלו הוא מספר על הרצון להיבלע בבטן של לווייתן ועל האובססיה למייקל ג'קסון
בשנת הבר מצווה שלו הגיע גילי אבישר לעצמאות ותפר לעצמו תחפושת של פרדי קרוגר. באותה שנה הוא גם התכבד ושלח למגזין "ווג" מכתב שכלל רישומי אופנה פרי עטו. "כתבתי להם שאני רוצה להיות מעצב אופנה ואם הם יכולים רגע להסתכל. מובן שכל הרישומים היו חתומים, כדי שלא יגנבו לי את הדגמים". "ווג" לא השליכו את מכתבו של הילד החיפאי לסל האשפה של ההיסטוריה, אלא שלחו לו תשובה מנומסת שאבישר (35) עדיין שומר. "הם כתבו שאני צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה".
ב"ווג" חשבו בוודאי על שנקר, אבל לא חזו את המהפך שעבר אבישר במגמת עיצוב אופנה בתיכון ויצ"ו חיפה. "עוד בפרויקטים הכי פשוטים יצאו לי דברים לא לבישים. די מהר הבנתי שאני לא רוצה להיות מעצב אופנה. פרויקט הגמר שלי היה חליפה של ילד נאצי עם מחוך ובּוּש. הכל היה סקסיסטי, שוביניסטי, צבאי". אבל הבדים ומכונת התפירה הפכו לאבן ולמִפְסֶלֶת שלו, והוא עובד איתם באינטנסיביות ובאינסטינקטיביות: "אני עושה הרבה דברים תוך גלגול העיניים למעלה, סטייט אוף מיינד מסוים. אני לא אוהב להפסיק באמצע, מעדיף לשמוע את הרעידה של המכונה. רק כשאני קולט שהמחט כמעט נכנסת לי לאצבע אני עוצר".
תערוכת היחיד שלו, "לוויתן", המוצגת בימים אלו בקומה השנייה של מוזיאון נחום גוטמן, כוללת שלל פסלי טקסטיל, עבודות התפורות מפיסות ומפתותי בדים, וגם פאייטים, חלקי דלתות וקרעי כיסאות היוצרים דגלי ענק, לטאה, דג והכלאה בין עפרה חזה למאוורר. חלל הגלריה נראה כמו חלום של מונדריאן על המאהל בארלוזורוב שבו חיות דראג קווינס מזוקנות על אסיד.
שלוש עבודות המפתח בתערוכה הן דווקא עבודות וידיאו שבהן עושה אבישר מעשים ביצירי הבד שלו. באחת מהן נראה האמן מכורבל כעובּר, עוטה על עצמו שכבות על גבי שכבות של תלבושות כובלות, נטולות פתחים לעין ולפה ועושה תנועת פרכוס ביולוגי משונה. באחרת הוא מוצג בדמותה של דיאנה רוס, שר על פלייבק בעודו עטוף בצפרדע מנומרת ועוטה כפפות בעלות ציפורנים ארוכות. ברגעים אחרים דיאנה מענטזת בשמלת פאייטים לצלילי להיטים של כוכבות הפופ המזרח תיכוני אסאלה נסרי וננסי עג'רם. העבודה "גרין סקרין" מקבצת ומחיה רבים מהאובייקטים המוצגים בתערוכה, לצד קנקל ממולא נוזל ורוד ובהשתתפות חתול.
"העבודה הזו היא העוגן שלי בתערוכה מבחינת השימוש באובייקטים ומה הם יכולים לעשות, מעצם זה שהם לא עושים שום דבר. אני לא רוצה סיפור, אני לא רוצה נרטיב, אני לא רוצה לתת לצופה משהו שהוא יכול להיכנס ישר לתוכו, ואני גם לא רוצה לתת לעצמי את הדבר הזה".
מה המשמעות של ה"טופ שוט", הצילום מלמעלה שאתה משתמש בו?
"זה קצת כמו אינקובטור. אני נכנס לחלל ויש עין שהיא מצלמה, עין שצופה, יש לה תפקיד על. מגיל צעיר אני מרגיש שיש עין שצופה בי ואני מקיים איתה תקשורת, כמו חבר שהולך איתי".
כלומר, הרגשת חלוקה פנימית של צופה וחווה?
"כן, זה מלווה באימה. מי צופה בי? אל תסתכלו עליי! משהו אמורפי שמצד אחד אתה מחפש אותו ורוצה תקשורת איתו, ומצד שני אתה דורש שלא יסתכל עליך. עוד לפני שהייתה לי תקשורת נוחה עם בני אדם הייתה לי תקשורת נוחה עם מצלמה. מגיל צעיר צילמתי את עצמי. עשיתי לעצמי מסיבה וצילמתי את עצמי מדמם ועטוף בגרביונים".
בוא נדבר על הרגע שבו הגלאם והפופ והכיף שבעבודות הופך לעודפות חונקת.
"הקושי לנשום אחרי התלבושת השמינית שעטיתי עזר לי להיכנס למעין קתרזיס. התהליך הוא גם התחפשותי וגם אקזיסטנציאליסטי, הישרדותי".
זה מדבר על חוויה של גוף או על חוויה ספיריטואלית? אולי זה משל לאמנות, או לחיים – שמוגדרים תמיד על ידי הקושי שלהם?
"על הכל. על הצורך להיחנק, הצורך לחוש קושי. אם תנסה לחשוב על האופן שבו אתה הולך, מיד תיפול. ואני כן רוצה לחשוב איך אני אלך. אני רוצה ליפול. אני רוצה ליצור לעצמי את הקושי".
אמנם פרשת מעיצוב האופנה וחבל, כי הדבר הזה – מה זה בכלל תלוי על הקיר, ז'קט? – נראה מהמם והייתי שמחה ללבוש אותו; אבל בעבודות הווידיאו אתה כן לובש או חובש או עוטה את העבודות שלך.
"התחפשות מאז ומתמיד עניינה אותי: איזו דמות אני יכול להיות, איזה אמן אני יכול להיות, מי אני. אנשים רוצים שתגיד להם מי אתה כל הזמן. באיזה צד אתה, במי אתה בוחר, מה אתה עושה, אם אתה צמחוני או טבעוני. אם תגיד שאתה צמחוני ואחר כך תאכל בשר – אז אתה תהיה כבר משהו אחר".
איך נולד האלטר אגו שלך כדיאנה רוס?
"לפני שנתיים הייתי בסיטה, קריית האמנים בפריז, במשך חודש, ולא היה לי מה לעשות. חשבתי שאני יכול ליצור שם רק וידיאו, הרי אין מצב שאני ארשום או אפסל בפריז, כבר עשו שם הכל. אז החלטתי ליצור סדרה של עבודות וידיאו שבהן אני לבוש כדיאנה רוס. במהלך כל השבוע הייתי מחופש לדיאנה כשברקע השיר 'Endless Love' התנגן בלופ, שמעתי אותו מאות פעמים. כל השבוע הייתי רק בסטודיו, בישלתי והתקלחתי שם. העבודות תיעדו את דיאנה רוס בתוך הפעולות המינימליות האלה בסטודיו, 'Endless Lope'".
אבל למה דווקא רוס?
"כשעבדתי עכשיו על התערוכה, האוצרת מוניקה לביא עלתה פתאום על הקשר: מייקל ג'קסון תמיד רצה להיראות כמו דיאנה רוס ועשה ניתוחים כדי להידמות לה וראה בה מעין אימא מאמצת. ואני ומייקל הרי חברים. כלומר, היינו חברים. כבר בגיל 13 היה קליק. כתבתי לו מכתבים שאני רוצה לבוא לנוורלנד".
גם הוא ענה לך, כמו "ווג"?
"לא שלחתי את המכתבים בכלל, הם היו בעברית. מגילות כתבתי לו. אחרי שמוניקה עשתה את הקישור הזה הבנתי שתמיד רציתי להידמות למייקל, ובעבודה הזאת ניסיתי להידמות למי שמייקל רצה להידמות לה. הפכתי לאימא המאמצת שלו, ובעצם לאימא המאמצת של עצמי".
יש בעבודות שלך הרבה מוטיבים שבטיים, כמו טוטמים ומסכות סמי אפריקאיות, שבלי להגעיל אפשר לומר שהם אופנתיים. אנחנו יותר ויותר תופסים את עצמנו כחברה פרימיטיבית?
"אנחנו כנראה חברה סופּר פרימיטיבית. זה תרבותי, מה שמנסים ליצור פה כל הזמן: 'תוריד ת'שערות, אל תוריד ת'שערות; תגלח, תצבע את השיער, תעשה בוטוקס'. חוסר הנוחות בתוך העור שלי הוא תמידי".
התביעה לשינוי תמידי היא משהו חיצוני־תרבותי ששייך לתקופתנו, או שזה נובע מהנפש שלך ובתקופות אחרות היה נקבר עמוק בפנים ובעזרת השם הופך לפסיכוזה?
"ברור שהתרבות הקפיטליסטית מכתיבה את זה שאתה חייב לעבור שינוי בחיים שלך כדי להגיע לאנשהו. אני מנסה לעבור את השינויים האלה בתוך עצמי".
דווקא אובייקט העל שעל שמו קרויה התערוכה, הלווייתן, נעדר ממנה. "דמיינתי משהו עצום שמכסה את החלל, שכל העבודות נמצאות בתוכו, במעי של לווייתן. אובייקט העל ירד אבל השם נשאר כסוג של עוגן".
בטן של לוויתן היא מקום מוגן מסערות או מקום שחייבים לצאת ממנו?
"אני אשמח לשהות בבטנו של לוויתן. לא בדיוק לשהות, אלא שייקח אותי כבר, שאכנס לבטן שלו והוא ישחה לאיזה מקום נידח. זה מה שרציתי שיקרה עם העבודות, שיהיה רחם שייקח הכל. הכל כל הזמן ארעי פה. כל המקום, כל המדינה, כל הסטודיו – אני כל הזמן על כרעי תרנגולת של הישרדות. לפני כל תערוכה אני בלחץ איום, חושש שהסטודיו יישרף…"
שנחום גוטמן ימות…
"שכל מה שרע יקרה. אז אני מגבה הכל, ואז מגבה את הגיבוי, ואז חרד לגיבוי של הגיבוי".
לוויתן, מוזיאון נחום גוטמן, עד ספטמבר