דויד גרוסמן סיפק הסבר מאלף על כוחה של הספרות
בריאיון עם יונית לוי הודה גרוסמן כי אמנם הספרות לא יכולה לשנות את המציאות, אבל היא הכרחית לשם כך. את ההסבר שלו, בכמה משפטים פשוטים, כל אדם בישראל צריך לשמוע
יש רגע אחד בריאיון ששודר אתמול (שני) בחדשות שבו התגלה חתן פרס ישראל לספרות הטרי,דויד גרוסמן, כאיש רוח רציני שאין ספק שראוי לפרס הזה לפחות – אם יש רלוונטיות לפרס הזה בכלל. זה קרה אחרי שיונית לוי שאלה את גרוסמן אם לספרות יש כוח לשנות את המציאות. מעבר לכל הטרוניות הפוליטיות ולתהום העמוקה שפעורה בין השמאל לימין, מעבר למעגל הקסמים והדמים שבו אנו שבויים ולכל הדברים הללו שעליהםגרוסמן חוזר השכם והערבעד שלאיש כבר אין סבלנות אליו – ישנה הספרות. ומעל ראשה של הספרות בימים אלה מרחף סימן שאלה. האם היא רלוונטית? מה היא כבר יכולה לעשות? את מי זה מעניין? מי למען השם קורא בכלל ספרים? ולמה שיקרא?
עוד כתבות מעניינות:
דוד גרוסמן זכה בפרס ישראל לספרות
גרוסמן: "אנחנו חווים סטנדאפיזציה של המציאות"
הפרק הראשון מתוך "סוס אחד נכנס לבר"
לשאלתה של לוי השיב גרוסמן בכנות: "אם היה לה כוח, המציאות הייתה נראית אחרת לגמרי". אך הוא לא הסתפק בזה, ובתצוגה רטורית מרשימה קשר בין העובדה שאמנות טובה משחקת לטווח הארוך, לבין כוחה של הספרות לגרום להזדהות והבנת האנושי אצל האחר – ובין כל זה לאטימות שלנו האחד כלפי השני, במיוחד בכל הקשור לפוליטיקה בישראל.
"אבל אין לזלזל בה", הדגיש גרוסמן. "ספרות ואמנות בכלל זה מהלך לטווח ארוך. זה לא דבר שנשפט בטוויטר או בתגובות מהירות מאוד בפייסבוק. הספרות דורשת, תובעת את הקשב של הקורא באופן הזה שהוא מתחיל לחלץ פנים של יחידים מתוך הפנים האנונימיות של ההמון חסר הפנים שלפניו. מרגע שעשה את המהלך הזה הוא לא יכול להתכחש לגמרי לכך שהם אנשים כמוהו, לכך שהם כואבים, שבירים ופגיעים כמוהו, לכך שיש להם חלומות כמוהו, אהבות כמו שיש לו. מרגע זה הוא כבר שייך לאיזה ממד אחר של המציאות. אני גם חושב שאחת הרעות שלנו היום כאן בישראל היא החשיבה הקלישאית העבה, הלא מובחנת – אתה או שמאל או ימין, בזה גזרו את דינך לגמרי. כל אחד מאיתנו מרגיש, אם הוא לא לגמרי מאובן ואטום מהסכסוך, שיש בו המון חלקים שלא באים לידי ביטוי, ואולי אם הייתה הזדמנות ואנשים מכאן ומכאן היו יושבים ומדברים ומלבנים נקודות הסכמה שמוסכמות על חלק גדול מהעם שחי כאן – היה אפשר להגיע לאיזושהי אנושיזציה של הקונפליקט הפנימי הזה. זה אולי לא ישנה את המציאות, אבל המציאות לא יכולה להשתנות בלי הצעד הזה".
בכך גרוסמן מצליח להסביר, בקלילות לשונית נהדרת ובמספר מועט של משפטים, עד כמה חשובה הספרות לחיינו ועד כמה ברורה הקורלציה בין הצניחה במרכזיות של הספרות, האמנות והרוח בישראל לבין הסובלנות והפתיחות ההולכות ונשחקות בחברה שלנו. לו שר החינוך נפתלי בנט היה מבין מה אומר כאן האיש שלו העניק את הפרס, אולי הוא היה משיק תוכנית להגדלת מספר הלומדים לחמש יחידות בגרות בספרות, לצד השקעתו במתמטיקה. זה באמת היה משתלם.