תעודת הצטיינות: 7 סרטים שאסור להחמיץ בפסטיבל דוקאביב 2025

עורכי הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל-אביב (31-22.5, פרטים וכרטיסים כאן) נענו השנה בלא מעט סירובים מטעם יוצרים שאליהם פנו, אך למרות זאת הצליחו להרכיב תכנית סרטים עשירה ומעניינת. לצד שלל בכורות ישראליות יוקרנו בדוקאביב סרטים שזכו בפרסים בפסטיבלים זרים (בהם "אחר הצהריים של התבודדות" של אלברט סרה – סרט על מטדור צעיר שהפסקתי לצפות בו ברגע שנראה הכידון הראשון שנתקע בגופו של שור). כמו תמיד יש דיוקנאות של אמנים בתחומים שונים (ג'ון ויוקו, טום בראון, ארט ספיגלמן ועוד), סרטים על מאבקים פוליטיים עדכניים ברחבי העולם, סרטי טבע וגם מסות פיוטיות. מתוך המבחר הגדול בחרתי להמליץ על שבעה סרטים שאהבתי.

>> זה רק סרט על גבר בודד שמתיידד עם כלב. והוא שובה את הלב
>> פנטזיה וקריסה מוסרית: המיתולוגיה הקולנועית של המלחמה

לאחוז בליאת

סרט הפתיחה של דוקאביב זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין האחרון. הוא עוקב מקרוב אחר מאבקם של בני משפחתה של ליאת אצילי – שנחטפה עם בעלה מקיבוץ ניר עוז ב-7.10 – להשיג את שחרורה. האב יהודה, אחותה טל ובנה הצעיר נטע יוצאים למסע גיוס לבבות בארה"ב בעוד האם נשארת בארץ. סרטו של ברנדון קריימר מיועד בעיקר לעיניים זרות, כי כאן בארץ אנחנו צופים בסיפורים כאלה מדי יום, אבל הוא מעורר עניין בשל הפוקוס על המתחים בקרב בני המשפחה על אופן ניהול המאבק. יהודה אינו מזדהה עם מסר הנקמה של הארגון היהודי שמארח אותו, בעוד בתו מבקשת שלא יתעקש להשמיע את דעותיו היוניות ביחס לפלסטינים. כך הסרט מנסה, ודי מצליח, לשלב דרמה משפחתית מרגשת עם מבט מפוקח על הסכסוך הישראלי פלסטיני.

 פרנסואה טריפו: תסריט חיי

בחודשים האחרונים של חייו הקצרים מדי, פרנסואה טריפו החל לכתוב אוטוביוגרפיה יחד עם חבר קרוב. הוא לא זכה להשלים אותה בטרם מת בגיל 52 מגידול במוח. סרטו היפה של אורח הפסטיבל דיוויד טבול נשען על הדפים שנכתבו, על מכתבים שנשלחו, על ראיונות מצולמים עם הקולנוען הצרפתי האהוב ועל סרטיו כדי לגולל את סיפור חייו. לואי גארל, איזבל הופר ופסקל גרגורי מקריאים את הטקסטים האינטימיים, שבהם נחשפים יחסיו הקשים עם הוריו, יחסו לגילוי המאוחר של היותו בן לאב יהודי, וכמובן אהבתו הגדולה לקולנוע ולאנשים שעושים אותו. תמיד ידענו שסרטי אנטואן דואנל הם סמי-אוטוביוגרפיים, אבל "תסריט חיי" מגלה לנו שכאלה הם גם כל סרטיו האחרים. כך, למשל, כשנישואיו התפרקו טריפו החל להבין את בגידותיה של אמו (שנפגעה מהאופן שבו הוצגה ב"400 המלקות"), ויצר את "ז'יל וג'ים" גם עבורה. יש לציין שהסרט אינו מיועד למתחילים. הוא מניח היכרות מוקדמת עם סרטיו של טריפו, ומעשיר את הבנתם.

פסטורליה אמריקאית

הקהילה בעיירה אליזבתטאון שבפנסילבניה תמיד היתה רפובליקאית ברובה, אבל לאחרונה החלה להשתרש בה לאומנות נוצרית, מתודלקת בחרדה מהרעיון שיש בעולם יותר משני מגדרים. המתחים האידיאולוגיים בין דמוקרטים ורפובליקנים מתונים, לבין אלה שמניפים את דגל הפונדמנטליזם, מבעבעים במהלך הקמפיין לבחירת חמישה חברים חדשים במועצת בית הספר המקומי. הנבחרים יהיו אלה שיחליטו אם לנעול ספרים "מסוכנים" מאחורי סורג ובריח או להתירם לקריאה. הדוקומנטריסטית הצרפתייה אוברי אדלר עוקבת אחר המועמדים, ומבקרת במפגשים אידיאולוגיים משני הצדדים, הכל בגישה של זבוב על הקיר שזיכתה אותה בפרס הבימוי בפסטיבל IDFA. בהדרגה מתעצבת תמונה מפחידה של ריאקציה קיצונית ההולכת ומתפשטת בארה"ב בימים שלפני עלייתו השנייה של טראמפ. 

ג'ניס איאן: שוברת שתיקה

בשנות השבעים לחייה, המוזיקאית משתפת פעולה עם הדוקומנטריסטית ורדה בר-קאר, ומספרת בכנות כובשת את סיפור חייה (כולל נישואים לגבר אלים) והקריירה המדהימה שלה ועל מקורות ההשראה לשיריה הגדולים. ב-1965, כשהיתה בת 16, היא כתבה והקליטה את "Society's Child" בקולה של נערה לבנה שאמה ומוריה אוסרים עליה לראות את החבר השחור שלה. השיר הפחיד את כל חברות התקליטים שסירבו להוציאו, עד שלאונרד ברנשטיין פרס עליה את חסותו. השיר הזניק את הנערה היהודייה מניו ג'רזי למעמד של כוכבת, והפך אותה לבת בית בסצנת הפולק של שנות השישים, אבל ביל קוסבי כמעט הרס לה את הקריירה כשהפיץ את חשדו שהיא לסבית. אחרי רומן נעורים עם עלם שהפך לחבר לחיים, ג'ניס התאהבה באישה וכתבה את המנון פרחי הקיר "At Seventeen", אך חלפו שנים רבות בטרם הזדהתה כקווירית. ג'ואן באאז, לילי טומלין, ארלו גתרי וג'ין סמארט הם בין המרואיינים שמדברים באהבה על כשרונה ועל תרומתה לתרבות באופן כללי ולחייהם באופן אישי. גם אם לא גדלתם על "ג'סי", זה סרט שובה לב.

מי מפחד מנייתן לואו?

ג'ו פיסקטלה יצר סרט מרתק ומתסכל על הצעירים שהובילו את המאבק לדמוקרטיה בהונג קונג, שזכה לכינוי "מחאת המטריות" על שם המטריות שהגנו על המפגינים מהגז המדמיע. ב-2014 הסטודנט נייתן לואו חבר לכמה תיכוניסטים ואלה הוציאו לרחובות מיליון אנשים. עם כישלון המחאה מנהיגיה החליפו כיוון, וניסו לשנות את המערכת מבפנים. לואו, היחידי בקבוצה שהיה בוגר מספיק, נבחר למועצה המחוקקת. אבל המערכת שוב מצאה דרך לדכא את הדמוקרטים הצעירים. הסרט מתמקד בלואו משום שהוא היחידי שהצליח לחמוק לחו"ל ונמנע ממאסר. זאת דרמה פוליטית מסעירה, שהדיה נשמעים היטב במקומותינו. "מחאת המטריות" מוזכרת בסרט נוסף שמוקרן בפסטיבל – "האופרה הראשונה של איי וייוויי" מתעד באופן קורקטי את עבודתו של האמן והאקטיביסט הסיני על "טורנדוט" של פוצ'יני בבית האופרה של רומא. המטריות שמפארות את ההפקה, כך מסביר איי וייוויי הן מחווה לאותן הפגנות בהונג קונג שדוכאו באלימות על ידי המשטרה. 

 

הטלוויזיה השוודית מציגה: ישראל-פלסטין, 1989-1958

זה לא בדיוק סרט, אלא מקבץ עשיר ומרתק של כתבות על ישראל והפלסטינים ששודרו בתחנת השידור הציבורית השוודית SVT בין 1958 ל-1989. המנדט של כתבי התחנה היה להציג את האירועים באופן אובייקטיבי עד כמה שאפשר, אך עם חלוף השנים אפשר להבחין בשינוי שחל בנקודת מבטם (האצ"ל מוגדר כארגון טרור בעוד פלסטינים שמבצעים פיגועים מכונים לוחמי גרילה). כתבות מוקדמות מציגות את "הנס של ישראל", ומראיינות נשים שוודיות שעלו ארצה, אך יש גם קטע מטוק שואו עם שגריר שוודיה בישראל המתרה שיש לפתור את בעיית הפליטים שנוצרה ב-1948. בהמשך יש יותר ויותר כתבות על פערים חברתיים בישראל, ועל מלחמות ופיגועים בארץ ובעולם, ושיחות עם מנהיגים ואזרחים משני הצדדים. אלה חומרים ארכיוניים נפלאים, ערוכים לרצף שמאייר תמונה מורכבת יותר מכפי שהיה אפשר להעלות על הדעת. המקבץ נפרש על פני 208 דק', אבל לא צריך לחשוש מהאורך. מקסימום יוצאים באמצע. 

 

מר אף אחד נגד פוטין

כשפוטין החליט לתקוף את אוקראינה, בתי הספר ברחבי רוסיה קיבלו תכנית לימודים חדשה שנועדה להציף את הילדים במסרים פטריוטיים ולהפוך אותם לאוהדים נלהבים של המלחמה. פאשה טלנקין, מורה בעיירה תעשייתית מזוהמת בהרי אורל, ואחראי הווידאו של בית הספר, סירב להשתתף באינדוקטרינציה והתפטר. אבל אז הוא הבין שיש בידיו מכשיר להיאבק בשיטה, חזר לבית הספר ובמשך שנתיים תיעד במצלמתו הלא נסתרת את הטקסים ואת השיעורים המכינים את התלמידים לקראת גיוס למלחמה. אחת הדמויות שלכד במצלמתו הוא מורה פוטיניסט, שמאמין בהתלהבות במטרות המלחמה וזוכה לחיבוקים מהמערכת. את המון שעות הצילום טלנקין לקח איתו כשחמק לקופנהגן, שם יצר את הסרט יחד עם הדוקומנטריסט המנוסה דיוויד בורנשטיין. התוצאה היא דוקו-אקטיביזם קצבי, המשלב הומור אירוני עם צער על תלמידים לשעבר שהפכו לקורבנות.