אודיסאוס מ"האודיסאה" ודורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" אינם בני אותה תקופה. הם אינם מייצגים אותה תרבות, תפיסת עולם או חוויה היסטורית. הם נפגשים כאן כשני סיפורים גדולים שחוזרים אל אותה שאלה: מהו בית? והם אינם מספרים את אותו סיפור, אך ניתן לחשוב באמצעותם על הבית כצורך אנושי עמוק, אבל גם כמבנה שמחלק באופן לא שווה את הזכות לצאת, החובה להמתין והאפשרות לחזור אדם אחר.
>>מרגע שמבינים ש"האודיסאה" עוסק ב-PTSD, הסרט הופך למעניין פי כמה

האודיסיאה היא ההמצאה הגדולה של המסע הביתה. יש בה מלחמה, מפלצות, אלים, סופות, סירנות, אובדן ותשוקה. אבל כל אלה מקבלים משמעות, משום שבקצה העולם קיים בית – מקום שאודיסאוס זוכר ושזוכר אותו. האפוס העניק לבית מעמד כמעט מיתי. נקודה אחת בעולם שעליה הזמן מתקשה לפעול. מקום שבו האהבה, השפה והזהות אמורות להמתין – עד שהנוסע ישלים את מה שהדרך עושה בו. ואודיסאוס אכן משתנה. משנים אותו הים, המלחמה, הגברים שמאבד והנשים שפוגש. אפילו שמו נעשה חומר גמיש, כאשר הוא מציג את עצמו בפני הקיקלופ כ"אף אחד". הוא נכנס למערכות כוח, תשוקה, תלות וחסות, וכל תחנה נעשית חלק מסיפור החניכה שלו.

פנלופה מקבלת תפקיד אחר. היא איננה פרס שממתין בסוף העלילה, אלא התשתית הרגשית והפוליטית שלה. האריגה והפרימה שלה הן פעולה מתוחכמת של התנגדות, אבל הן גם מנגנון שמחזיק את הזמן באותו מקום. אודיסאוס יכול להשתנות, מפני שהיא נדרשת להישאר כניתנת לזיהוי. פנלופה, כמובן, איננה האישה היחידה שהעולם הקלאסי ידע לדמיין. לצדה נמצאות אנטיגונה, מדיאה, קליטמנסטרה, אתנה, קירקה וקליפסו – נשים שפועלות, מתקוממות, מנהיגות ומאיימות, ולעיתים משלמות מחיר כבד על עצם הפעולה. דווקא משום כך, מעניין שפנלופה נעשתה לאחת התמונות העמידות ביותר של האישה הראויה. לא אישה שאינה פועלת, אלא כזו שכל פעולתה מופנית לשמירת הבית, הזיכרון והרציפות. בלעדיה, אודיסאוס הוא גבר שנעדר מביתו עשרים שנה. בזכותה, הוא גיבור שחוזר.

אלפי שנים אחר כך מגיעה דורותי היישר לארץ עוץ. ילדה שנעקרת מביתה בקנזס בידי כוח טבע ומגיעה לעולם צבעוני, מסוכן ומופלא. היא פוגשת גברים שבורים: אחד משוכנע שאין לו מוח, אחד שאין לו לב ואחד שאין לו אומץ. היא זו שמעניקה להם תנועה, כיוון וחבורה. ובכל זאת, היא נשלחת לחפש דמות סמכותית שתאמר לה כיצד לחזור.

"הקוסם מארץ עוץ" הוא סיפור אהוב על חזרה הביתה, אבל גם סיפור מורכב על נשיות וסמכות. בסופו, מגלה דורותי שהיכולת לחזור היתה ברשותה כל הזמן. הנעליים כבר היו על רגליה, היא נשאה את האפשרות בתוכה – אך נזקקה לקוסם, למכשפה, למסע ולסדרת מבחנים כדי לקבל רשות להשתמש במה שכבר היה שלה. אין פירוש הדבר שדורותי היא רק ילדה ממושטרת המוחזרת למקומה. היא גם ילדה מפוחדת שמתגעגעת לדודיה, לחדר, לכלב ולמוכר. הבית אינו רק מוסד מדכא, והכמיהה אליו אינה בהכרח כניעה. בני אדם זקוקים למקום שבו מזהים אותם, מבלי שיצטרכו להציג את עצמם מחדש.

גם אודיסאוס אינו רק גבר שנהנה מן החופש שניתן לו. המסע שלו הוא גם עונש, טראומה ואובדן. גם הוא רוצה הביתה. חלק גדול מגבורתו, נובעת מכך שהוא מסרב לוותר על האפשרות לחזור. אבל ההבדל בין שני הסיפורים עדיין מסקר – אודיסאוס מקבל עולם שבו הוא יכול להשתנות, ובית שאמור לזהות אותו גם לאחר שהשתנה; דורותי מגלה את כוחה בדרך, אך נשלחת להבין שהאמת חיכתה לה במקום ממנו יצאה. הוא חוזר כאדם שצבר עולם. היא חוזרת לאחר שלמדה שהעולם היה, במובן מסוים, בסך הכל חלום.

קנזס אפורה ועוץ מתפוצצת בצבע, ובכל זאת המשפט שנשאר איתנו הוא "אין מקום כמו הבית". המשפט הזה נכון, וגם מסוכן. נכון מפני הצורך בבית אמיתי. מסוכן כאשר הוא נהפך לציווי – "אל תתרחקי יותר מדי. אל תשתני באופן שלא נוכל לזהות. אל תעדיפי את העולם הצבעוני על המקום שהוקצה לך". הבית עשוי להיות מקום שאפשר לנוח בו, אבל הוא יכול להיות גם המקום שדורש מאדם לחזור לאותה זהות שממנה יצא.

קריאה קווירית מסבכת את שני הסיפורים. לא מפני שהקיום הקווירי מבטל את הצורך בבית, אלא מפני שלעיתים הוא חושף עד כמה הצורך הזה עמוק. מי שנולד לתוך משפחה, שפה, גוף או תפקיד שאינם מצליחים להכיל אותו, אינו מפסיק בהכרח לרצות בית. לפעמים הוא מבקש אותו אפילו יותר – רק לא תמיד את הבית שניתן לו. החיים הקוויריים מכירים את האפשרות שהדרך החוצה הצילה, שהזהות נוצרה תוך כדי תנועה ושאהבה התחילה ברגע שבו אדם הפסיק להמתין לאישור מן המקום שממנו בא. הם מזכירים שהעצמי אינו דבר שלם וסגור שמחכה בתוך הנפש. הוא נכתב מתוך מפגשים, תשוקות, אובדנים, טעויות וגופים אחרים. לפעמים הנעליים אכן היו על הרגליים כל הזמן. אבל היכולת להשתמש בהן נולדה בדרך.

החיבור בין אודיסאוס לדורותי אינו רק הבית עצמו. הוא קשור לאופן שבו סיפורים מלמדים אותנו להבחין בין מה שנראה כמו אירוע – לבין מה שמחזיק אותו בשקט. אצל אודיסאוס הסערה נמצאת בים, בעוד העבודה שמחזיקה את העולם נותרת באיתקה. אצל דורותי הדרמה נמצאת בארץ עוץ, בעוד הציווי לחזור מוצג כאמת טבעית ופשוטה. במובן זה, המעבר מן המיתוסים אל החיים המודרניים אינו מקרי – אותם סיפורים שמלמדים אותנו להביט בסערה, עלולים ללמד אותנו להתעלם מן המבנה השקט שמאפשר אותה. וכך אנו למדים לזהות כוח במקום בו הוא מתפרץ, ולהחמיץ אותו במקום בו הוא מנהל את החדר.

אותו הרגל מנהל גם את האופן בו אנחנו מזהים אלימות. התרבות לימדה אותנו לחפש אותה במקום שבו הקול עולה – בטריקת דלת, קללה, אגרוף על השולחן, בסצנה שאפשר לצלם ולהראות לאחרים. אבל אלימות אינה תמיד דרמה. לפעמים הדרמה היא רק הרגע שבו אדם כבר אינו מסוגל לשאת את מה שפעל נגדו בשקט. המהוגנות נהנית מיחסי ציבור מעולים. היא משדרת שליטה, בגרות, נימוס וחינוך טוב. קול רם מסומן כאיום, בעוד קול רגוע יכול לפטר אדם, להכחיש את ניסיונו, להותיר אותו תלוי באוויר ולשלוח אותו הביתה כשהוא משוכנע שהבעיה נמצאת בו.

מקום עבודה יכול להתעלל בעובד באמצעות דחייה מתמשכת, התעלמות, משימות בלתי אפשריות, היעדר משוב ובידוד. כל זה יכול להתרחש בחדר ישיבות נעים, עם מים מינרליים ומייל שמסתיים ב"תודה על ההבנה". המנהל שמתפרץ פעם אחת מסומן מיד כאדם בעייתי. המנהל שמייבש עובדים במשך שנים ממשיך להיתפס כנעים, מפני שמעולם לא צעק. זה האליבי שלו. גם משפחות מחזיקות באותו אליבי. הורה יכול לא להרים את קולו אף פעם, וגם לא לשאול שאלה אמיתית, להתעניין, לגעת, להגן או להכיר בפחד. הבית נותר שקט, והילדים לומדים להיעלם. בבגרותם, הם מתקשים להסביר מה קרה – מפני שיש לנו שפה מפורטת לתיאור צעקה, ואוצר מילים דל לתיאור חיים שלמים ללא מבט.

פנטזיית המהוגנות מעדיפה אירועים על פני אקלים. אירוע נותן לנו רגע ברור, אשם וקורבן. אקלים נבנה מאלפי מחוות קטנות, שאין להן צילום מכריע. ילד גדל בתוך האקלים של הבית, עובד מתנהל ומנוהל בתוך האקלים הארגוני ואדם אוהב חי בתוך האקלים של תשומת הלב – עוד לפני שמגיעה האלימות שיש לה קול. במובן זה, הבית של אודיסאוס, הדרך של דורותי והחדר השקט של האדם המודרני אינם אותו סיפור, אך מעוררים שאלה משותפת – מה אנחנו רואים כדרמה, ומה מקבלים כרקע טבעי?

"האודיסיאה" מפנה את מבטנו אל הים הסוער, ועלולה להשאיר בשוליים את האישה שהחזיקה את הזמן. "הקוסם מארץ עוץ" מסחררת אותנו בצבע, ובסופה מחזירה את הילדה אל המקום האפור בשם אמת שאין לערער עליה. המאבק בדרמה מפנה את המבט אל הקול הרם, ולעיתים מסתיר מערכות שלמות שפוגעות באנשים בנימוס. מיתוסים גדולים אינם רק סיפורים שאנחנו אוהבים, הם בתי ספר לתשומת לב. הם מלמדים אותנו במה להביט, למי לסלוח, מי רשאי להשתנות, מי נדרש להישאר, איזה כאב נחשב אמיתי ואיזו אלימות ממשיכה לפעול מפני שהיא מכירה את כללי הנימוס.

הבית שאודיסאוס חוזר אליו קיים בזכות אישה שהחזיקה עבורו את הזמן. הבית שדורותי חוזרת אליו קיים בזכות ילדה שלמדה שהיכולת לשוב נמצאת בתוכה. והבית השקט של האדם המודרני, מתקיים לפעמים בזכות מישהו שסופג בגופו את כל הרעש שהמערכת מסרבת לשמוע. ובכל זאת, אין מקום כמו הבית. לא מפני שכל בית ראוי שנחזור אליו, ולא מפני שהדרך היתה טעות. אלא מפני שהכמיהה למקום שבו אפשר להשתנות ועדיין להיות מוכר – הינה מהצרכים האנושיים העמוקים ביותר. השאלה אינה האם אנחנו זקוקים לבית. השאלה היא איזה בית אנחנו בונים, מי מחזיק אותו עבורנו, והאם הוא מסוגל לקבל אותנו, גם אחרי שהדרך שינתה אותנו.
אבישי דויד כהנא הוא המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב.

• טור דעה
• האודיסאה
• מגדר
• סינמטק
• קולנוע