דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן

פז צמח, פעילת החזית הוורודה ובת 20, מסתכלת על הדור שלה ורואה איך זעם הופך לאדישות תוך ימים ספורים, איך הדור הזה והעתיד שלו מופקרים בידי השלטון ואיך הייאוש מנצח. היא יודעת גם איך לנצח את הייאוש או לפחות לנסות. המציאות פה צריכה להיראות אחרת
"כשתגדלי כבר לא יהיו מלחמות ולא תצטרכי ללכת לצבא".
התחושה שאנחנו חיים פה על חרבנו מאז ומעולם לא הייתה חזקה יותר. למרות הפאתוס הגדול של "התקווה" אני לא מרגישה שגדלתי עטופת תקווה שיהיה פה אי פעם אחרת. דור ה- Z, הדור שלי. הדור שמשרת עכשיו בצבא ובשירות לאומי, הדור שכולם מכנים "דור הטיקטוק". אמנם אמרו לנו שכשנגדל לא יהיו מלחמות, אבל אף פעם לא מאוחר להתחרט והנה אנחנו כאן, כנראה "זה מה שנגזר עלינו" (כאמירת המפכ"ל).
>> תנו לעצמכם להתייאש קצת. אנחנו מבכים עולם ומדינה שנעלמו
>> "אתה אמור להיות חזק ולהילחם, אבל מוצא את עצמך מפורק ובוכה"
הדור הזה, שהיה שנה מול מסך הזום בבית במקום בבית ספר, עוד לא הצליח באמת להתגבר על הפערים שנוצרו בתקופת הקורונה. נראה שמאז השנה ההיא הכל רק מחמיר: סבבי בחירות בלתי נגמרים שבסופם נבחרת הממשלה הקיצונית ביותר שהייתה פה, ניסיון הפיכה משטרית שהוביל למחאת קפלן, ואם זה לא מספיק – מתקפת טרור שהובילה אותנו למלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ישראל פלוס חטופות וחטופים בעזה. וזה כששמתי בצד את כל "רעשי הרקע" של עליית מחירים מטורפת, נפילה של המשטרה, שרים לא ראויים, נשק בכל מקום, הרשימה עוד ארוכה והיד עדיין רושמת.

הדור שלנו מתמודד עם אתגרים וכאב חסר תקדים. ולמרות שנולדנו לתוך הכאב הזה, לתוך סבבים של מלחמות ומבצעים, היום הכל כל כך פרוץ וגם כל כך אלים – ובכל מקום. מאז המלחמה זה כמובן חזק יותר, כי הכל צולם והופיע בכל מקום. אחרי כל מה שראיתי ב-7.10, הלכתי לראות את הסרט על הנובה "We Will Dance Again", סרט שהצטייר כגרפי מאוד ולא מצונזר אבל כצפוי, לא זעזע אותי. אנחנו עטופים באלימות ותחושת פריצות מכל פינה, וזה אולי האתגר הכי משמעותי של הדור שלי.
אני מפחדת שמדור לדור, במקום להפוך להיות חכמים יותר ולרצות להילחם על האמת ועל הטוב, אנחנו הופכים לכאלה שמקבלים את המציאות ומשלימים עם זה שגרוע פה
ברשתות החברתיות אנחנו מקבלים תכנים שמותחים לנו את הרגש והופכים אותנו לאנשים ונשים עם סף ריגוש בלתי אפשרי הדוגמה הכי ברורה לזה היא היום בו נרצחו ששת החטופים הצעירים (או במילים של אמא של הירש, "ששת היפים"), ופתאום היו ברחוב כל כך הרבה צעירים בוערים ולכאורה הייתה תחושה של התעוררות כי זעזעו אותנו בטירוף, אבל שלושה ימים אחר כך מה נשאר מזה? אדישות והמתנה למכה הבאה.

כמו תמיד היא הגיעה ממש מהר, ויותר מאחת: חקירה לעבירות ביטחוניות בלשכת נתניהו ופיטורי גלנט שפוטר כי עמד על הצורך לבצע עסקת חטופים, להקים ועדת חקירה ממלכתית והיה מכשול בדרך להעברת חוק ההשתמטות, וכמובן הטיימינג – ממש לפני ההכרזה של אמריקה על הזוכה כדי שזה לא יהיה בכותרת. (דיסקליימר: טראמפ נבחר אז אולי רילוקיישן מהארץ זה כבר לא מספיק). אגב חוק ההשתמטות – זוכרים מי נדפק ממנו הכי הרבה? שוב הדור שלנו, והדורות הבאים. על פניו אנחנו יודעים שאנחנו צריכים שוויון בנטל ולכאורה אפילו התעוררנו – כבר רצים קמפיינים של חיילים ומילואימניקים צעירים שקוראים לגיוס חרדים. ועדיין "ליל גלנט 2" הרגיש הרבה פחות זועם ולא ממש מלא תקווה ואנרגיה, ועם הרבה הרבה פחות צעירים.
דור האלפא, שבא אחרינו, הדור שאומר את המילים "סקיבידי" ו"ריז" (שגם הוא כנראה יכונה "דור הטיקטוק"), מכיל כרגע 20 אלף תלמידים מפונים. כלומר, אין להם מסגרת חינוכית אמיתית, אין מסגרת חברתית ברורה, אין בית, הם מפוזרים ברחבי ארץ, שום קרקע יציבה. איך הם יתבגרו? ואז מה, נתלונן על איך שדור העתיד נראה אחרי שאנחנו מפקירים אותו ברמות הכי גבוהות שיש? אנחנו אפילו לא יכולים להבין את עומק הבור שזחלנו אליו.

אחרי השחרור מהצבא חזרתי לתנועת הצופים ללוות שכבות בוגרות ואני אגיד את האמת, אני ממש מפחדת. אני מפחדת שמדור לדור, במקום להפוך להיות חכמים יותר ולרצות להילחם על האמת ועל הטוב, אנחנו הופכים לכאלה שמקבלים את המציאות ומשלימים עם זה שגרוע פה. כולנו יודעים בעל פה מה המסלול שלנו: נגדל בתחושת חוסר ביטחון, נשב בטקסי זיכרון, נבכה בפולין, נלך לצבא, נקווה להגיע לגיל 20, נעשה מילואים, לא נצליח לשלם שכר דירה, נהיה במינוס, ולא יהיה לנו שקט. זה מייאש.
יכול להיות שאני כותבת מתוך פחד, זעם, כעס, ויכול להיות שאני מחזיקה תקווה גדולה מדי למציאות שלנו פה או נאחזת באופטימיות לא ריאלית, אבל זו בדיוק הנקודה – ככה אנחנו חיים את החיים שלנו, רגילים למלחמות, לשכול, לאי צדק בלתי נגמר שאנחנו מסתכלים עליו מהצד. כששואלים אותי איך יהיה פה טוב או מה העתיד הורוד שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני יודעת שהמציאות פה יכולה להיראות אחרת, שונה מזו שחיינו בה עד עכשיו, כזו שבמקום להגיד – "אני לא רוצה להביא ילד לעולם כדי לשלוח אותו לצבא", אני אגיד שאני רוצה להקים פה בית ומשפחה כי זו מדינה שמקדשת חיים. אני יודעת שאנחנו ראויים ליותר מזה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן.